1.7

עקרבה

אתמול הייתי בים, חוף "מציצים". לא עניין גדול עבורי: אני גר ביפו, שתי
דקות מהים, ואפילו רואים אותו מבעד לחלון שלי. אבל אתמול התבוננתי מהים
מחדש; לא דרך זוג העיניים שלי, אלא דרך כמה עשרות זוגות עיניים של תושבי
הכפר עקרבה, פלסטינים שעבור רובם הגמור הייתה זו הפעם הראשונה שבה הם
מתבוננים בים ורוחצים בו. הים הוא חופש, מרחב אינסופי שאין לו לא גדרות
ולא גבול, ואולי בגלל זה בדיוק האורחים שלנו (ואולי אנחנו האורחים שלהם?)
התקשו לתפוס אותו. הם שאלו: איפה נגמר הים? או הצביעו לעבר החוף הדתי
המופרד שמדרום לנו ותהו: זה סוף הים? ומה זה שם באופק – אפשר לראות את
לבנון? אחד הילדים הצעירים, ביקש לראות ספינה. חיפשנו באופק אבל לא מצאנו
אחת. הים היה סוער, ולכן תחמנו בחבלים את האזור בתוך המים שבו הותר
לילדים לשחק. רק חסר לנו שיטבע מישהו… גם כאן, נאלצנו לשחק את תפקיד
שומר הסף היהודי, ובכל פעם שהילדים התקרבו עם האבוב שלהם (עג'ל בערבית,
יעני גלגל) לעבר החבלים, משכנו אותם חזרה לצד השני. לילדים לא היה אכפת:
הם שיחקו עוד ועוד בתוך המים, חבטו בגלים במרץ והתגלגלו מצחוק. הילדים
פנו אלי מידי פעם בערבית, כאילו זה הכי טבעי שאדע את השפה, ובאמת
התביישתי שאני בקושי זוכר משהו מהשיעורים בתיכון. לא פעם חשבתי שאולי הם
בכלל לא מבינים שאנחנו יהודים ושהם נמצאים בתל אביב – שהרי יהודי במערכת
החינוך הפלסטינית הוא לא בדיוק מדריך בקייטנה… ניסיתי בכל זאת להעלות
בזיכרון מילים שקשורות בים, אבל נזכרתי רק בשני ביטויים שסבתא שלי, שעלתה
לארץ מלבנון, הייתה צועקת לאבא שלי: "רוח באליט אל בכר" – כלומר, לך תרצף
את הים, ולך תשתה מהים של עזה… החלטתי לשתוק ולדבר בתנועות ידיים,
ובעיקר התבוננתי בילדים שמשחקים סביבי, כשמידי פעם אני עוזר לילדה שהגלגל
שלה ברח הצידה או מושך ילד שקצת נסחף עם הגלים. השמחה שלהם בים הייתה
מדבקת, אבל לא יכולתי שלא להתעצב כשראיתי את האמהות שלהם, או את הנערות
הקצת יותר מבוגרות, נכנסות למים בלבוש מלא שכלל חיג'אב (כיסוי ראש) ושמלה
שחורה ארוכה שהשרוולים שלה מגיעים עד כפות הידיים. אני יודע שיהיו שיאמרו
שמסורת זו מסורת ושמי אני שאשפוט את הלבוש שלהן על פי אמות המידה שלי,
אבל היה משהו מכמיר את הלב בנשים שנכנסו בחום הזה של תחילת יולי לתוך
המים עם בגדים כל-כך כבדים ומסורבלים. גם זו צורה של דיכוי, חשבתי,
והרגשתי אחראי לכך לא פחות משהרגשתי אחריות לכך שזה הביקור הראשון שלהם
בים, שהרי ההקצנה הדתית בחברה הפלסטינית רק הולכת וגוברת עם כל מחסום
שאנחנו מוסיפים בינם לבין הים. גלי המים והאבטיח שבו קינחנו לא הצליחו
לשטוף את ההרגשה הזאת; חזרתי הביתה שזוף ועייף ומוטרד מאוד.

כתב: שי
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s