1.7

בורין,

היה לנו ים גועש וקבוצה נחמדה מאד. היינו צריכים לרכז הרבה תשומת לב לראות שכולם מתרוממים מתחת לגלים הנשברים וצצים מחדש. וחוזר חלילה. 3 שעות קשות אך בתפקוד מעולה. הייתם לנו לעזר רב. כלומר, אי אפשר היה בלעדיכם. יולי מביא איתו ים קשוח. למדנו את זה עם השנים. לא מתעניין בשינויי אקלים, בבחירות, בבלונים, בסתיו שפיר. לא קורא עיתונים הים.וויי זה היה מעייף. אבל כיף. נודה. הילדים שמחו, האמהות והסבתות עם כל המלבס, בתוך המים, דורכ', היו מבסוטאת באלאח'ר. גם מי שסרבו להכנס והתכנסו בסוכה נהנו מהאויר, החופש, היום שניתן להן, היציאה מהשגרה, שאחר כך חזרו עליה ללא הפסקה במפגש הנשים. סיפורים מזעזעים על חיי היום יום מול מתנחלים אלימים וצבא אלים. ולא שזה חדש, אבל הגודש העולה על גדותיו של הסיפורים היה באמת מעבר לרגיל. התנכלויות בלתי פוסקות של מתנחלים, כניסות של חיילים בלילות, שבירת חלונות, אבנים רימוני הלם וגז…חצר בית ספר שהיא חלק משדה המשחקים של הצבא… היינו תחת מתקפה. בורין, עין אבוס, עוריף, בית פוריק, מקומות שמוקפים בהתנחלויות קיצוניות, הכל ידוע. אבל באמת, לשמוע את זה באופן החד והברור זה לעמוד מול האימה. היומיומית. זה מ-ז-ע-ז-ע. ובסוף לא התאפקתי ושאלתי עם יש גם דברים משמחים בחיים. כן. שמחות של בית, משפחה, חתונות וכו'. ואז גם עלה חיוך וצחוק על שפתיהן. ואמירות כמו "מה נשאר לנו אם לא נהיה שמחות". היינו היום מוזמנות למרכז הצופים של יפו. הצעירים היפואים ארחו את הקבוצה. יצרו עם הילדים ושחקו והנעימו את זמנם. ואנו מודות להם על כך מאד. בכללי, יפו נהיית מודעת לקיומינו יותר ויותר וזה עושה טוב לכל הצדדים. חזרה לתודות: הייתם מתנדבים מקסימותים. כל ילד היום היה מגונן (מהמילה גננת) על ידינו, באופן מלא. וזה היה מאד מאד חיוני. שמחות להודות לכל אחד ואחת מכן. תודה מיוחדת לרוני גלבוע שעל הסנדויצ'ים הטובים  // לצופי יפו על ההפעלה הנעימה  // למתרגמת במעגל הנשים  // ליונתן הבן על ההתמדה והרוח הטובה העזרה והיכולת להתאקלם בתוך קבוצת זקנים שכמונו // לאבו חילווה על השמחה, קבלת הפנים והאוכל המצויין ונודה לנהג שהיה מוכן להאריך להם את הזמן. ולאחר השייט אפשר להם להנות מהפארק של יפו שאין כמוהו במזרח התיכון. וכל כך נפלא שהן יכולות להנות ממנו וכל כך חבל שזה רק לרגע ונגמר. נשמח לתגובות: אדומי! דניאל! ראיתי אתכם עומדים בתפקיד אבל מתים לשחק עם הילדים… פעם הבאה אל תתנדבו לעמוד בפינה…ושנהיה בריאים, ונהייה טובים אחד לשני ולשכנותים שלנו. מגיע להןם חיים טובים, לפחות כמו שלנו מגיע. להתראות,
נשות הים

סיכום יום

הצטרפתי אליהן היום בפעם הראשונה. זה חשוב לי להתנסות בדברים חדשים ולצאת להרפתקאות, והפעם, ההרפתקה היתה דווקא של אחרים. בשבילי, זה היה סוג אחר של התרגשות. את מנסה לדמיין, עם כל התאים בגוף שלך, איך זה עבורם, ופשוט יודעת שאת לא מתקרבת אפילו למה שבוודאי עובר עליהם.

נשות הים פועלות כבר 13 שנים. הן מארגנות קבוצות של נשים וילדים מהגדה, ומאפשרות להם להגיע לחוף הים בתל אביב. לכמה שעות, הילדים והנשים יוצאים משגרת יומם, ומגיעים למקום שעבור רובנו הוא נגיש תמיד ועבורם הוא חוויה חד-פעמית. רובם לא היו בים מעולם. חלק מהנשים גם מגיעות היום לים לראשונה בחייהן.

לא ידעתי למה לצפות הבוקר. ההבנה שיש אנשים שהגישה לים נמנעת מהם, ולא כי החוף רחוק מביתם, שוברת את הלב. אני, שגרה דקה הליכה מהחוף, לא חשבתי על המשמעות הזו של החיים בגדה, מעולם. יש מחסום צבאי בין הילדים ובין הים. זה כל כך מוזר. זה נעשה עוד יותר מוזר כאשר רואים את הילדים במים ובחוף. אין דבר יותר טבעי מזה. הם צוחקים ונהנים, קופצים עם הגלים, משפריצים, בונים ארמונות בחול – הם פשוט ילדים, בים. זה לא נתפס שזאת מבחינתם חוויה כל כך נדירה וחד פעמית.

היה יום מרגש ועמוס פעילות. קבלת הפנים, נשים מחייכות ומברכות יורדות אלינו מהאוטובוס, ילדים מתוקים עם גלגלים מתנפחים צבעוניים, תיפוף דרבוקה שסחף את כולם, מתנדבות ומתנדבים ממגוון אזורים, גילאים ורקעים. אחרי הבילוי בחוף אכלנו ארוחת צהריים ביפו, ואז הנשים הלכו למעגל שיחה, והילדים לפעילות בצופים, ולאחר מכן, המשכנו לשיט בנמל יפו.

לאט לאט, ומשברי מילים באנגלית, הצלחנו להכיר קצת. אני בוודאי לא יכולה להתחיל להבין איך חייהן נראים. איך זה מרגיש להיות שם. במקום הזה, שזכות כל כך בסיסית כמו ללכת לים נמנעת ממך, יחד עם עוד זכויות רבות אחרות. המעט שאני כן יכולה לו, הוא לאפשר, לתווך, לחבור לקבוצה שעושה את החיבור החשוב והטבעי הזה בין אנשים לאנושיות. הצטרפתי אליהן היום בפעם הראשונה, ובטוח – שלא האחרונה. 

כתבה: מעין

132budin1719v.jpg

אורנה נאור, צלמת רחוב, וגם הצלמת שלנו!!

מעגל נשים

במרכז יפת83

עמירה מנחה, לילה מתרגמת, גילי וטלי רושמת. (נוכחות גם אימא של לילה ואחייניותיה התאומות, יעל חברה של עמירה וניצן, בחורה מהמרכז)

15 נשים במעגל. עמירה מבקשת מכל אחת שתגיד את שמה ואיך הגיעה לכאן היום.

דוחא, ראש הקבוצה מתחילה את הסבב, אחריה כולן, ללא יוצאת מן הכלל, קרובות משפחה שלה והגיעו דרכה.

אחרי מעגל היכרות קצר, נפרשו הקלפים. עמירה מבקשת שכל אחת תבחר קלף ותספר דרכו את הסיפור שלה או איך היה לה היום בים. כולן שתפו פעולה, הסבב התחיל מימין לשמאל, כמו שיוסרא הסבירה לנו, הכל תמיד מתחיל מצד ימין.

דוחא ראשונה, בחרה קלף קרוע עם דמות שוחה בים. סיפרה כמה נהנו היום בים וכמה קשה להן להגיע לים. זה משקף את התחושה של כולן. מעבר לזה, עלו נושאים נוספים , געגוע לבעל והכעס כי אינו יכול לחלוק את החוויה עם האישה. תחושות מעורבות של שמחה ועצב, עצב בגלל הקושי להגיע לאדמה שהיא גם שלהן ושמחה על שבכל זאת הצליחו להגיע היום.

נשים בנות 40 ו-50 שזו להן פעם ראשונה בים, מדברות בעצב על כי ילדיהן לא יכלו להגיע איתן ועל הידיעה כי זו כנראה הפעם האחרונה שלהן בים. בגלל כל מיני אירועים טרגיים שקרו לבני המשפחה, חלקם מנועים מלקבל אישור כניסה.

כל קלף שהראה תמונה טריוויאלית מחיי היומיום, כמו עגבניות, דמות נחה בכורסא, נדנדות, חדר לידה , הפכה לסיפור גהינומי על זוועות החיים בצל המתנחלים ותחושת חוסר אונים שמישהו יכול להגן עליהן ועל ילדיהן.

הנשים לא יכולות לצאת לעבד את אדמתן, או לסתם סידורים מבלי שילוו אותן וישמרו עליהן.

כולם חיים בפחד גדול, חיים כמו בכלא, אמרה אישה שבחרה תמונה עם סורגים.

דברו על אחדות משפחתית, יחד יוכלו להתגבר על הכל. דיבור אופטימי.

מתוך השיחה עלתה תחושה של כאב גדול, כאבה בערבית.

לפני סיום אמרה עמירה , כן, היינו בבורין אצלכם, וראינו במו עינינו את מה שאתן מתארות. משפט חשוב שחיזק אותן, לפחות הן יכולות להשמיע את קולן, מישהו מקשיב ומהדהד אותו.

בסיום דוחא הקריאה את המניפסט שלנו.

לסיכום, למרות התחושות הקשות וסיפורי הזוועות שנשמעו במעגל, הנשים באו לנוח מכל אלה והצליחו מאד להנות ביום הזה.

עוד יום שמח ועצוב הסתיים.

רשמה – טלי

086bodin1719v.jpg