1.8

עסירה שמאליה

איזה כיף היה היום? ים שקצת כעס בהתחלה אבל בסוף החליט שלא כדאי להתעסק איתנו ונהיה שקט ומלטף והשרה רוגע והנאה מושלמת לכל הבאים.
רוצות אנו להודות לכןם על היותכםן עימנו היום. אנחנו כבר מגרדות את התחלת הסוף וקשה להאמין שכל כך מהר עוברים הימים. מתחילה להתגעגע לימים שהיו…
כיף לפגוש נשים וילדים שכל כך מהר מתחברים למקום ולחוויה, וההנאה שלהם מגל מתנפץ או סתם ישיבה מול הים, או שיר ילדים עושה להם טוב.
אני אזכור מהיום את הצעירה הנחמדה שאמרה לי כמה אתם טובים. אמרתי לה גם אתם טובים. והיא אמרה אבל אתם יותר ואני אמרתי ואתם ביל אכתר. ככה השפה הערבית מברכת את עצמה. ואמרתי לה שאנחנו עושות את מה שברור לנו שצריך לעשות כדי שנוכל לחיות בטוב והיא עשתה את התנועה המוסכמת וככה המשיכה השיחה, כמו שיחה שצריכה להתנהל כאן כל הזמן. בין בני אדם שרוצים לחיות כמו בני אדם.
בסוף חיפשתי אותה שוב ולא מצאתי. רחה. אבל אנחנו נסע לעסירה שמאליה. מי שרוצה שיבוא. מקום יפה עם עצי זית עתיקים עתיקים ונוף ואויר.
גם בשיחת הנשים שהתנהלה דברו הרבה על רצון לחיות בשלום. ושמחו לשמוע על הפעילות שלנו ביותר פרטים.
אז שוב תודה. היינו היום קבוצה ממש גדולה ומגוונת מאד של מתנדבים והיה כיף לראות ולהכיר ולהפגיש ולהנות משיחות קטנות ומי יתן שהזרע הזה ינביט ויצמח ויגדל אינשאללה.
סיכום יום:

שוב הצטרפתי היום ל"יום ים", ושוב התנדבתי לכתוב. חשבתי לעצמי, מה כבר יש לי לכתוב שלא נכתב כבר, אחרי כל ימי הים שכבר היו השנה, ואלו שכבר היו במשך שתים-עשרה שנים.

נזכרתי בשיר "זה הים" של לאה גולדברג

זה לא הים אשר בינינו,

זה לא התהום אשר בינינו,

זה לא הזמן אשר בינינו

 זה- אנו שנינו אשר בינינו.

שיר מקסים, בעיניי, שמדבר, מן הסתם על קשר, או יותר נכון, העדר קשר בין אוהבים, אבל אותי, היום, הוא לקח למחוזות אחרים, והשמחה שאופפת את יום הים, חיברה אותי דווקא למגשר שבים הזה שלנו. לים שמטשטש, ולו לרגע, את התהום.

ואני חושבת לעצמי, מה עובר לאימהות ולילדים שבאים לחוות ביחד איתנו את היום הזה בראש. איך הן מחליטות להצטרף לקבוצה, מה מקומם של הגברים בכל הסיפור הזה, ומה אנחנו בעיניהם, ובעיני הילדים. מה הם יודעים עלינו? מה הם מפנטזים עלינו, שם בבית ובדרך באוטובוס ובמחסומים.

אני נזכרת בביקור סאדאת בארץ. אני השמאלנית, מאז שאני זוכרת את עצמי, שלא האמינה שהוא אכן יצא מדלת המטוס. אני השמאלנית שחששתי שלכשתפתח הדלת תצא משם יחידת קומנדו מצרית. ובסופו של דבר ההפתעה הענקית שהיתה.

וכך, כשאני מושיטה בבוקר כוס מים קרים לאחד הילדים הקטנים, רוצה לקבל את פניו ולתת לו משהו, משהו פשוט, יומיומי, והוא נרתע ממני, מחפש את האישור של אמא. אולי גם הוא כמוני חושש.

אבל הים מצליח להשכיח את כל החששות. ההתרגשות מהפלא הזה, מהמים, מהגלים, מהחול, השמים, האופק, משכיחה מהלב של כולנו את העובדה שיש כיבוש, שיש סיכסוך, שיש חיילים, והרג ושהידים. יש רק את ההתמסרות להנאה ששותפים בה כל החושים, ולעזאזל ישראל ופלסטין. אנחנו כאן ביחד, שמחים, צוהלים משמחה, מחייכים, ולמשך כמה שעות, למשך יום שלם, התהום מטשטשת.

וכל הדבר הנפלא הזה לא היה מתקיים ללא היוזמה של ארבעת הנשים הנפלאות, שכבר שתים-עשרה שנים עוסקות במסירות אין קץ במלאכה, ועושות זאת בצורה המקסימה ביותר, והעיקר בצניעות. תודה לכן!

רותי שפר, רעננה

 

סיכום שיח נשים

החדר התמלא נשים עליזות שבקשו לתופף ולשיר… וכמה נשים ישראליות. בכ"ז ביקשנו לקיים מפגש ולהכיר והשארנו את הריקודים כמנה אחרונה.

קלר תרגמה בבטחון והצליחה להסות את החבורה העליזה .

היום הביטוי שלהן היה בעיקר בתאור השמחה שחוו במפגש ראשון עם הים.

 אהבה לים, לקשר הלבבי שנוצר עם המתנדבים ונשות הים, הרצון לרקוד משמחה ולעוף, שמחה על כך שהנשים יצאו מהבית היום והגברים נשארו בבית, הים כמושא רומנטי, וציפיה שכך יהיה בחיי הזוגיות, יום ים כמשחק ובילוי, והציפיה שימשך לאין קץ,  אבל הוא נגמר ככ מהר כשעון החול…

(היום לא עלו אימי הכיבוש כמו שעולים בסיפורי הכפרים שחיים בחיכוך קשה עם מתנחלים. עסירה שמאליה הינו כפר פסטורלי (14000 תושבים) מצפון לשכם ומרוחק יחסית מהתנחלויות. זהו כפר עתיק עם מסורת שמשתמרת במוזיאון מקומי, בחלקת עצי זית עתיקים ביותר שתושבי הכפר מתגאים בהם. התושבים יוצאים לחיק הטבע הקרוב לפיקניקים וחגים. כל אלה ראינו בביקורנו שם לפני שנתיים אצל כנען שהזמין אותנו להודות לנו על יום ים קודם. הוא גם זה שארגן את הקבוצה היום).

הנשים המבוגרות בקבוצה היו הרוח החיה היום. אחת מהן דיברה באופן חד על המצב שלא מאפשר להן להגיע יותר אל הים, כל כך הרבה זמן הם תחת הכיבוש ושום דבר לא זז…הן רוצות שלום ומחכות  שיבוא היום  ולא יהיו יותר מחסומים.

ואז אשה סיפרה על התסכול שלה. ביתה היתה אצנית שנשלחה לאולימפיאדה ב 2011. כעת היא נשואה לתושב מזרח ירושלים. ולא מצליחה להגיע לביקורים. תמיד נעצרת במחסום וזאת על אף ששילמה 20000 שח לעו"ד כדי שיסדר לה אישור …

לסיום הן  הודו לנו מאוד על היום שארגנו להנאת הילדים והנאתן. כאשר שמעו על מי אנחנו מחאו כפיים. לקראת הסוף רחל הביאה דרבוקה ומיד הקשישות קמו לרקוד והשאר שרו שירים שלא נגמרו… עם פזמון חוזר. הן לא רצו לסיים  לשיר.

רק שעון החול קרא לנו לסיים ולשלוח אותן לשייט.

רשמה והנחתה: עמירה תרגמה: קלר, רשמה: יולה

 

לנשות הים שלום,
 
אני רוצה להביע את הערכתי הגדולה עבור אירגון ימי הים היפיפה שלכן.
 
ביקרתי אצלכן פעמיים הקיץ—לצערי לא הסתדר לי יותר מזה—וכל פעם שאני חושבת על החוויות שזכיתי להן, אני מלאת הערכה מחדש על המפעל כולו. 
תחילה, הארגון שמצליח להתגבר על הקשיים הכרוכים בלהביא כל כך הרבה אמהות וילדים, וליצור איתם הנאה מרובה במשך שעות כה ארוכות. 
הטיפול המסור באורחים, החל מקבלת הפנים, הגשת שתיה ומתן קרם שיזוף, השגחה ותמיכה של הילדים המתרגשים ושל האמהות. 
האוכל, הציוד, כמות מספקת של מתנדבים נחמדים, השמירה המסורה עליהם, שעות שעשוע ושיחה—ועוד שייט! וכל זה אתן מבצעות בחיוך ורצון טוב, למרות החום והעייפות.
 
המילים לא מביעות את כל מה שאני מרגישה.
 
תודה רבה לכל אחת ואחד שמתמסר לעבודה היפה והראויה הזאת. 
 
שנה טובה לכולכם ולמשפחותיכם,
שבת שלום
 
אנה שידלו

.

מודעות פרסומת