10.7

חברון – סלאיימה 2

עברו כמה ימים. הים זורם, החיים זורמים, ילד שנרצח בקדום אתמול שובר את השגרה המדומה. לרגע הכל עומד במקום.
אסלאם וסונדוס נהלו את הקבוצה, בעזרתנו. ילדים ואמהות שהים עשה להם קבלת פנים הרבה יותר נעימה מאשר יום קודם. המון מתנדבותים שאפשרו לנו הרגשה של יותר בטחון במים הגועשים. צבטה את מבטי סיתה (סבתא) שברגע הפכה עצמה לחלק מהים והקצב שלו. מתגלגלת עם הגלגל והמים כאילו היתה שם תמיד. צוללת ועולה ומתהפכת והופכת לי את הלב. וממשיכה, כמו נמצאת במדיטציה. מדי פעם שולחת מבט שואל החוצה.. ומחייכת אלי. יכולתי להסתכל על זה כל היום. לידה ילדים נותנים יד למתנדבים לא מוכרים בתחושה של בטחון ובלי שאלות. פעם ראשונה ים, פעם ראשונה איש זר נותן לי יד ומחייך אלי. 
שמחות אנו להודות לכןם על היותכםן עימנו ועם הקבוצה, על האושר שגרמתם להם ביום הזה. על העזרה לנו. מבחינתנו אתם הנס היומי שלנו. כל שנה מכירות כל כך הרבה אנשותים שמתנדבים ובאות בחשש שנהפך להפתעה ושמחה לכל מה שנפתח. אין עליכןם. ואי אפשר בלעדיכםן.

תודה מיוחדת לחנה על הסנדויצ'ים הטריים והטעימים תודה ליוסרא שעזרה בתרגום במועדון תודה לאחיות מורס על ההפעלה הצבעונית, והנה דוגמא מפלסטלינה:

ורד יפה תואר.jpg

סיכום יום:

האוטובוס הגיע בעשר וחצי. הילדים רצו. טרפו את החול תחת רגליים יחפות. רצו כי החול היה חם, כי הים היה קרוב, כי הם יכלו לרוץ. אין דבר חופשי יותר מריצה אל עבר הגלים, ולמרות שהם מעולם לא ביקרו בים לפני כן, נראה שגם הם הרגישו בכך.

חבל שלא הבאתי מצלמה. השתדלתי, ברגעים שהיה לי מספיק שקט לשם כך, לקחת צעד אחורה, ולהתבונן בילדים, באימהות, בסבתות. בפעם הראשונה בים.

אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שלי בים. הייתי קטנה כל כך, בת פחות משנה. אני לא זוכרת את המגע הראשון של החול, או המבט הראשון אל האופק. היום, זכיתי לראות את כל הראשוניות הזו מתגלמת שוב, נוצרת מחדש, בעיניים של ילד פלסטיני בן 10 מחברון. תארו לכם את הפלא הזה, לראות את הים, בפעם הראשונה בגיל 10! הכול חדש. הייתי צריכה להזכיר לעצמי: הם לא יודעים שהמים מלוחים. הם לא יודעים ששורף בעיניים. הם לא יודעים איך זה מרגיש לבלוע מי ים, את הצריבה בגרון. ובכל זאת, אם הייתי רק מתבוננת מהצד, לא הייתי יכולה לנחש שזו הפעם הראשונה שלהם במים האלו. הם נראו כאילו נולדו לתוכם. שום דבר לא עמד בפניהם ובפני הגלים. על כל גל הם הסתערו בלי פחד, בקריאות: "כמאן וואחד! כמאן וואחד! וואחד כביר!!!" הגלים הטביעו אותם וגלגלו אותם עד לחוף והם קמו עם חיוך ענק, משכו בידי וזינקו בחזרה למים.

הזמן חלף מהר כל כך. מהר מידי הגיעה השעה לצאת מהמים. שנאתי להוציא אותם. היינו האנשים שהביאו אותם לים בפעם הראשונה בחייהם, ועכשיו אנחנו אלה שלוקחים אותו מהם. אבל הם לא ראו את זה ככה. כל דבר היה נפלא ורגעי. עכשיו היה ים והיה טוב. עכשיו הולכים למסעדה, וגם זה טוב. הם שמחו לקראת כל דבר שבא לקראתם, ותיארתי לעצמי כמה נדירה ההרגשה הזו בעבורם. שהיום הזה לא יכול לטמון בחובו דבר מלבד הפתעות טובות. 

כתבה: נועה בלויטה

מודעות פרסומת