10.8

קבוצה מהאשם אל דראג' (דרום הר חברון)

הגרדיאן הלונדוני פותח איתנו בשער, וכן גם הטיימס הלונדוני פתח איתנו בתמונת שער ואומרים שגם הלה-מונד. כבוד גדול!

צילם אביר סולטן שהיה איתנו בימים האחרונים עם המצלמה שלו, דרך EPA סוכנות אירופית, דרכה הגיעו כתבות אנה ואנה וכתבו לרשת (תוכלו לראות במדור התקשורת שלנו).

מעניין איך יציגו אותנו. פוליטיות הומניות שכמונו.

הקבוצה של היום הגיעה מהדרום הרחוק ביותר של הר חברון. כמה שיותר רחוק יותר עטוף והדוק ונוקשה. קשה היה לפצח אותן עד בלתי אפשרי, עם הרעלה ושומרי הראש הקשוחים. למזלנו ולשמחתם היתה קבוצת ילדים שמחה שנהנתה מהגלים, הושיטה יד ונקשרה ותוך זמן קצר כבר למדו את חוקי הים. את המלח והחול. מצרפת את המחשבות של אריאלה שאוהבת לשאול ולחקור עד הפרט האחרון, וגורמת לנו לחשוב ביחד איתה.

ולפני כן, נודה לכל מי שטרח איתנו במלאכה. מקוות שנהניתם והוספתם עוד נדבך לסיפור הכל כך שונה מדי יום. תודות גדולות מגיעות למיכל וחגית ממחסום ווטש באר שבע שתמיד באות לעזרתנו ופותחות מחסומים עבורנו וכמעט מחליפות שם את המנהל. הלוואי. וכן לרוני על הסנדויצ'ים הטובים, ולדני שטורם המתופף הנפלא והחייכן והמרתק, שהיה צריך להתאמץ הרבה כדי להגיע ללב הילדים ואמותיהן המכוסות. בכל מקרה הוא הגיע אלינו שישבנו שם והזענו ביחד.

בסוף היום יצאה הקבוצה לשייט מנמל יפו לאחר תפילה מס' 4 של אותו יום. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד.

נשות הים

***

אתמול היה יום התנדבות מגוון מאוד מבחינה רגשית.

פתחנו את היום באיחור של הקבוצה ביציאה.  עובדת האיחור, פשוטה כפי שהיא, עוררה בי מחשבות על אופי הקהילה. מהי יכולתן של המשפחות להתארגן בזמן? האם המשפחות חיות לפי זמן פנימי? מהי מידת העזרה שהאימהות מקבלות על מנת  לארגן את היציאה? למשל, העסקת הילדים בזמן שהיא מכינה תיק… מהי יכולתה של הקהילה לפעול כקבוצה מאורגנת, דהיינו, להגיע למקום המפגש, להעמיס ציוד, אם צריך, ולעלות לאוטובוס?  על פי התשובה לשאלות אלו ניסיתי לדמיין מעט את אופי אורחינו.

המשכנו את היום הידיעה שהקבוצה עוכבה במחסום עקב החזקת סכין ותעודות זהות מזויפות.  ככשמעתי עדכון זה, יותר מפחד או כעס הרגשתי תיסכול.  תיסכול על כך שזה מקלקל משהו שהיה צריך להתחיל בטוב, ותיסכול על כך שאותן משפחות הפסידו את הכייף שהיה יכול לתרום להן כל כך הרבה.  בדיון עם עצמי חשבתי שהאמון אינו יכול להיות נקודת מוצא מובנת מאליה, וגם לא להיבנות בזמן בזק כמו "יום בים," אלא שנדרשת עבודה יותר עמוקה שחוזרת על עצמה ומוכיחה כל פעם מחדש את רצונינו לעשות טוב.  בראשי הדהדו גם קולות "דימיוניים," כגון: "כולם אותו דבר," או "את רואה? איתם את רוצה לעשות שלום? את לא רואה שזה בלתי אפשרי." אני לא יודעת אם להגיד לצערי או לשמחתי, אבל אני יכולה להתחבר למקום של חוסר אמון בסיסי, כעס, ופחד, ולמרות הכל – להמשיך לראות בכל אחד בן אדם.

אורחינו הגיעו בשעתיים איחור.  התעצבתי מאוד כשראיתי ילדים שבאו לא מוכנים לים, ללא בגדי ים וללא בגדים להחלפה.  למזלי, שתי מתנדבות אמרו לי "אז מה? יכנסו לבושים," וזה החזיר את שמחתי.

התקשורת לא הייתה פשוטה אתמול.  אורחותינו לא מיהרו להושיט יד, או להישען עלינו על מנת שנתמוך בהן בכניסה לים.  לא חשתי מאמץ מצידן ליצור דיאלוג, קשר עין או מגע כלשהו. בחשיבה שלי עם עצמי שאלתי את עצמי: איך אני הייתי מרגישה אם הייתי עוברת יום כזה? כשלוש שעות בדרכים, חם, לא דוברת את שפת המקום, המון של נשים "מתנפלות אלי" בשפה זרה ונותנות לי ידיים, מסת מים גדולה זזה ומערערת שיווי משקל … ועוד בארץ 'אויב'…" שוב הבנתי שעליי לתת זמן ומרחב על מנת להתנסות, כל אחת בזמנה, עם הסביבה.

ההתקשרות שלי לילדים דרשה ממני עבודה, אבל הייתה יותר קלה מאשר עם האימהות.  חלקם היו שובבים. בהתחלה היה לי קשה לעמוד בגבולות השטח הבטוח בים; זה נראה לי כמו מטפורה של גבולות פוליטיים ועמדת כח.  לאחר מכן, שיניתי את כיוון המחשבה. שאלתי את עצמי: אם הם היו תלמידיי, מה הייתי עושה?  הייתי דואגת לבטיחותם ראשית." מהרגע ההוא, ומהרצון לנהוג כמבוגר אחראי הדואג לשלום הילדים – קבלתי בטחון לומר "לא."

נהניתי לשחק עם הבנות. הן בקשו ללכת לנדנדה ללא נעליים.  קבלתי על עצמי ללכת כמוהן על החול החם, מפני שרציתי להרגיש את מה שהן מרגישות.  היה לי קשה מאוד, אך כך עשיתי. היה לי חשוב ללוות אותן לפחות בהרגשה. ההישג גדול מבחינתי היה שהצלחתי לתקשר מעט בערבית: "יאללה, בחר," אווחד, נה, תלתה – מוג'!!! "כייף?"

כשהגעתי הביתה, עם קצת גוגל, קצת עזרה וקצת זיכרון תרגמנו את השיר "ארטיק, קרטיב, שוקולד בננה…." כדי לשיר אותו עם האוולד.

"בוזה, בוזה שוקולטה מוז

בוזה, בוזה שוקולטה ליימון"

נראה לכם שזה יכול לעבוד?

לאחר יום, כשאני מסיימת את הרפלקציה, נותרתי עם התובנות לתת מרחב, לנסות ולגלות הבנה, ופשוט להיות שם כדי שדברים טובים יקרו. אני מודה על ההזדמנות שניתנה לי לראות ולהתחבר.

 כתבה: אריאלה טבצ'ניק

מודעות פרסומת