11.7

עזבת טביב

ב-8:30 אני מגיעה בהתרגשות-מה לחוף תל ברוך, לקחת חלק בפעם הראשונה ביום-ים.  סבב ההיכרות מעלה תמונה של קבוצת מתנדבים מגוונת:  מספר קיבוצניקים שהגיעו מרחוק, שתי בחורות ערביות, זוג ישראלים ובנם המתגוררים כבר שנים במילאנו,  נמצאים בחופשה בארץ והגיעו לדבריהם "כדי לנקות את המצפון", וכמובן קבוצת המתנדבות של מחסום ווטש. שלב ההכנות כולל ניפוח גלגלי הצלה וחלוקת תפקידים. כאשר מגיע האוטובוס ב-10:00 הכל ערוך ומוכן.

מן האוטובוס יורדת קבוצה מגוונת מאד מבחינה גילית .החל בילדונים חמודים וכלה בסבא וסבתא שהשנים נתנו בהם את אותותיהם. בהמשך יתגלה גם שוני, בעיקר אצל הילדים, מבחינת הנכונות לתקשר אתנו ולתת בנו אמון.

הרגע שבו הילדים גולשים בפעם הראשונה בחייהם לים כשהם חמושים בגלגלי הצלה , הוא רגע מרגש. קריאות הצהלה נשמעות למרחוק. האמיצים שבהם שועטים קדימה, החוששים מתקדמים לאט, מנסים לקלוט את מבטי האמהות הצופות בהם מרחוק.

לאט מתגוונת הקבוצה שבמים. נערות בגיל העשרה מצטרפות בדבוקה אחת, וגם אמהות לא עומדות בפיתוי ונכנסות למים בלבושן המסורתי הכבד.

תפקידנו בשלב זה הוא לשמור על בטחון המתרחצים. שלא יחצו את האזור המסומן, שלא ישהו במים ללא גלגלי הצלה. לאט  נוצרת אינטראקציה אתנו. ילדים רכים מתמסרים לזרועות המתנדבות, אמהות נכנסות לשיחה. העדיפות היא כמובן לדוברות ערבית שבינינו.

בשלבים אנו מחלקות לילדים, לאמהות, ולאבות המועטים כריכים מושקעים, שניכר שהוכנו בהרבה רצון טוב, שתיה, פלחי אבטיח  ולקראת הסוף – קרטיבים.

האוירה נעימה, שקטה. כל אחד והנאותיו: הילדים כמעט ואינם יוצאים מהמים. הם ממושמעים, רגועים ונענים להוראות. מספר אמהות, ביניהן כאלו שכבר חוו יום ים בעבר, פתוחות כבר יותר לשיחה, משתפות אותי (באנגלית) בשמחתן שהיום גם ילדיהן זוכים לחוויה היפה שנחקקה בזכרונן. כמה אבות פורשים לצד, מעשנים נרגילה ומשחקים שש-בש .אחד הגברים מתמחה בלכידת  מדוזות.

לקראת השעה 13:30 החלק הימי של יום הים מגיע לסיומו.למזל כולנו, ללא כל תקלות. כולם אוספים חפצים, מתארגנים לתזוזה, נעים לכיוון האוטובוס שיוביל אותם ליפו, לארוחת צהרים ולשיט בספינה. עכשיו אפשר כבר לנשום לרווחה ולהקדיש קצת זמן לשאלות מתבקשות: מהו המשקל הרגשי והערכי של יום אחד כזה בחיים למודי הסבל שלהם? האם בכוחו להקהות במקצת את כאב החוויות הקשות המתמשכות זה שנים בחייהם? האם הם בכלל מאמינים לנו? לרצון הטוב שלנו להיטיב, לכפר, להתקרב?

התשובה שלי אופטימית. אני מאמינה שיום ים מעניק למשתתפים בו חווייה ראשונית חזקה, נוגעת.  שבכוחו לבנות אמון, להותיר זכרון חיובי לאורך זמן.  אין סיכוי שימחק מהתודעה  חוויות קשות של אלימות ואכזריות, אבל יהיה אבן קטנה אמנם, אבל משמעותית, לעתיד של הבנה ולשלום.  אינשאללה.

ולסיום – ציטטות ככתבן וכלשונן מחיבורים שכתבו שתי תלמידות במסגרת שיעוריאנגלית שאני מעבירה להן אחת לשבוע בכפר חארס.. נושא החיבור היה יום הים שהן השתתפו בו לפני כחודש

===========

Thanks to the movement of peace on this beautiful journey.thank you for helping the children in the beach. My daughter thanks you, Goni.

Manahil Abd Al RihmKassm

 ===========

Thank you very much for the trip.thank you Goni and Moran for taking care for the children.

Much love, Sameera Qasem

 כתבה: נעמי בנצור

========================

סתם ים של חול

השמש בוהקת בצהוב, הים רגוע בתכלת עד כחול, החול זהוב וטובעני ורק החבורה בשחור המתקרבת ובאה כאילו מפרה את השלווה. טעות אופטית, השחור של בגדי הנשים הערביות, מקרוב מוכתם בשלל צבעי הזאטוטים שכאילו צצים ככל שהחבורה מתקרבת לים. למרביתם זהו המפגש הראשון בחייהם עם הים. סקרנות מלווה בפחד מהמרחב הכחול, הבלתי נתפס לכול מי שחי בכפר קטן אי-שם בגדה המערבית והיה מנוע עד כה מלהתקרב לשטח המיועד לאצולה בלבד.  "קריאות "אהלן", הרמת כוסות מים קרים, כאילו היו שמפניה יקרה, אך העיניים מרותקות לפלא הנגלה – לים הגדול. הילדים הגדולים יותר, הם הראשונים המעיזים לשטוף את כפות רגליהם ואחר בזהירות, בזהירות כאילו דורכים על גחלים בוערות מתקדמים לתוך המים… אחריהם הילדות, דווקא הקטנות יותר נועזות יותר, טועמות אט-אט את מליחות המים ואחריהן האימהות. אוספות את שולי שמלותיהן השחרות, הכבדות ומגששות דרכן בין אדוות הגלים ואט-אט שומטות את שולי בגדיהן והן כבר ממש בעניין. לא כולן, עדיין חלקן על החוף, תוהות אל מול החבורה שנעשית יותר ויותר קולנית. לאחדות תינוקות בידיהן ואחרות שולפות מצלמות… סקופ של ממש.                                                             לבסוף, גם הן נשברות. טובלות את התינוקות, או דוחפות ילדיהן שעדיין דמעות של פחד זולגות לנוכח הפלא, מים ללא סוף, מי יכול להאמין  שקיים ים אמיתי מעבר לתמונות שבספרים…     השמחה גוברת ועולה. מתחילים להשפריץ, מנסים לשחות, עד כמה שהפנימית המנופחת מאפשרת [הכניסה לים, ללא גלגל אסורה על ילדים ועל מבוגרים כאחד]. קולות הצהלה גוברים ואתה עומד, מעט נכלם מהמראות… הן ילדיך בגיל שנה כבר שחו ואלו…

מבט מעמיק יותר, פותח בפניך חלונות מחשבה נוספים. לכמה מהנשים הללו, הים הוא רק התירוץ, לצאת לחופש, להשתחרר מעולם קשה מנשוא ולא רק באשמתנו. נשים מבוגרות צוהלות בקול, כאילו ויצאו ליום חופש ממאסר ממושך… והילדים? רק ים? רק הפלא הגדול? רק לשים לב כיצד הם מתיזים על המבוגרות והנועזים אפילו, כאילו מעיזים להטביען, מתי ניתן להם הדבר בכפרם החסום מכל עבר ולא רק בגדרות תיל? ואולי זאת התמונה האמיתית – שחרור, חופש, חירות…וכול זאת תחת עיניהם של ישראלים ללא רובים ורימוני גז, אחרית הימים?? לא הגיע הזמן לחזור.

יום כף, אני תוהה אם דווקא התסכול לא יגבר למחרת? יודעי דבר מעודדים אותי, לא – הם זוכרים לטובה גם את אורו של נר בודד באפלה. ומה עלי? שותף למבצע נועז ומורכב ליום אחד של ים??  איזו אופרציה הייתה דרושה לסתם יום של חול?… מודה – גם לאחר שלוש שעות של עמידה בתוך המים, התמרור שאסור לעבור אותו [הם לא יודעים לשחות, כבר אמרנו], משאירה אותי, שמח בשמחתם אך מבויש, גם מים אדירים לא ימחקו את האמת אני שייך לעם כובש ומנצל, לעם שלא נעים להיות חלק ממנו. אות הקין על מצחי נשאר, אפילו המדוזות הרבות שהגיעו אותו יום לא יכלו לו.

ועוד הרהור של כפירה… אולי מוטב וניקח את חיילינו ליום ים ונעשה "תשלי". כנאמר: "ותשליך במצולות ים כל חטאתם."

כתב: אמנון ורנר – כרמיה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s