11.8

קבוצת מורות וגננות והג'הלין

החלטתי לכתוב גם לאלה שנרשמו ולא הגיעו, שאולי יקראו ויקנאו ויבואו. כי מי שלא היה היום הפסיד. אין אפס. היה יום נפלא. שוב זכינו בג'הלין המלוות על ידי הנזירות עזיזה ואגנס. ירדו אלינו מהאוטובוס קבוצה שמחה של מורות וגננות צעירות ומבוגרות.

היה ברור שהן באו להנות. מהר מאד השתחררו מהכבלים של הבית וזרמו עם הים והגלים. צחוקים של התרגשות מלאו את החוף. זו שאחזה בידי לא יכלה להפסיק לצחוק מהמצב החדש בו מצאה את עצמה. לא לקח זמן ועזבה אותי  והרגישה חופשיה לנפשה ולהנאתה. כמוה אחרות. בהשוואה ליום קודם, שגם בו היתה קבוצה בדואית משבט אחר, למדנו שיש רמות שונות של שמירה מהשמים. בדומה לקנאים שלנו. אפשר ככה ואפשר אחרת והכל כתוב בספרים. או שלא.

בהמשך רקדנו ושרנו ועשינו כפיים והובלנו במעגלים ורצינו שהזמן יעמוד. החגיגה היתה חפלה מארץ החפלות. החוף רקד איתנו. אי משם הופיע מליונר שרצה לקנות אותנו (טוב, אל תגזימי…) ובטוח שהדוניה פתחה עלינו עין.

וכל זה התנהל בזכותכןם, מתנדבותים יקרות, שהייתןם כל כך משתתפים, ומזדהותים ומחזירים אותנו לדיון הבלתי נגמר של איך נגדל ונשנה ונשפיע אם בכלל.

אנו מודות לכן מכל הלב ושמחות שאתןם איתנו. זה היה יום בהחלט מעורר השראה. מכוייף.

תודה גדולה לעדה קישוני על הסנדויצ'ים המצויינים, לנמר על קיומו, לתמי, ולכולכם. הייתןם נהדריןם!

אחרי ארוחת צהרים טובה, יצאה הקבוצה לשייט מנמל יפו לכיוון חופי תל אביב ולאחר מכן סיירה עם עבד סאטל ביפו העתיקה ועוד מקומות.

מחכה לעוד כותבים ותמונות כי חייבים לתעד את היום הזה.

נשות הים

***

תוכלו לקרוא פוסט מרגש בבלוג של אלון שבט

***

חברים יקרים, מי שמכיר אותי שם בוודאי לב לכך שאני מופיעה בפייסבוק לעתים די נדירות כשאני ממש, אבל ממש, מתלהבת ממשהו. ובכן, אתמול זה שוב קרה לי..

התנדבתי ללוות פלסטינאיות מג'הלין (כפר בדואי על יד מעלה אדומים) שהגיעו לראשונה בחייהן לים. מדובר בפעילות הומניטרית-פוליטית שמתנהלת כבר עשר שנים ביוזמתן של ארבע נשים מעוררות השראה שאליהן הצטרפו עוד אחדות, מקסימות אף הן, שגילו שאחד החלומות של הפלסטינאים בגדה הוא לראות את הים. הן הצליחו להתגבר על מכשולים רבים ולהקים מפעל חיים שמביא אלפי פלסטינאים, נשים וילדים בעיקר, לים של תל אביב. כבר זכיתי להתנדב במפעל הזה בשנים קודמות אבל אחרי הפסקה של שנתיים ההתלהבות שלי שוב נסקה לשמיים. הפעם הגיעו רק כחמישים נשים בדואיות, ללא ילדים, אבל בעלות רוח טובה ושמחת חיים ובילינו יחד יום נפלא ממש. חווינו איתן את שמחת החשיפה לנוף הנפלא של הים, למים הנעימים ולאפשרויות השעשוע הרבות שהים מזמן.

אני הרגשתי תסכול מחוסר היכולת לדבר איתן בערבית (למרות שכבר ניסיתי ללמוד ערבית מדוברת יותר מפעם), אבל התסכול מביא לעתים יצירתיות. חשבתי לי איך אפשר לתקשר איתן בלי מילים ועלה לי הרעיון של שירה וריקוד. כשרק ענטזתי קצת על ידן ומחאתי כף הן מייד הצטרפו אליי ונהייתה לנו מסיבת ריקודים אמתית, המלווה בשירים ערביים. פתאום משום מקום הופיע גם דרבוקה והן תופפו, רקדו איתנו בהתלהבות הדדית אדירה.

ימים כמו היום של אתמול נוטעים תקווה בלבי הדואב כבר שנים את קשיי הכיבוש. יש מקום חשוב לניסיון של כל אחד מאיתנו ליצור קשרים אמתיים עם ערבים מהארץ ואם אפשר גם מהשטחים, כי יש גם בינינו וגם ביניהם הרבה אנשים טובים שרוצים לחיות בדו קיום ובחברות.

הייתה לי חוויה בלתי נשכחת! מזמינה גם אתכם, חברים שלי, להתנדב ולתרום לפרויקט מן אלבחר. תעזרו אולי מעט מעט ליצירת אווירה טובה באזורנו אבל בעיקר תרגישו נפלא עם עצמכם!!!!

כתבה: פרופ' אסתר בורוכובסקי בר-אבא

מודעות פרסומת