13.7

 קבוצה מתל רומידה שבחברון

מתנדבותים יקרותים,

היום הזה כרוך בהמון משתנים שחלקם תלויים בנו חלקם לא. למשל פקק באיילון הוא משמים. ים רדוד, בריכתי, מלטף הוא מאדמה, ילדים קטנים חייכנים, ועליזים הם מהחיים ואיזה עוד יסוד נשאר? רוח? נשמה? רצון לטוב? בשביל זה יש אותנו!

נשאר לנו להנות מהשילוב הבלתי אפשרי הזה, שמרעיש עד השמיים עם הסביבונים של דוד מהצמד המופלא "מיכל ודוד", שהצליחו להוציא את מועדון רביטה משלוותו, שלא לאמר שממונו, בקצב אחיד ובלתי נפסק שלא אפשר לנשים של תל רומידה לספר את הסיפור שלהן בחדר הסמוך. מצד שני המרחב שנפתח לפניהן בים שהחליט באותו בוקר לקבל אותם בזרועות פתוחות להפליא. כאילו קרא את ליבן ואמר לעצמו: היום אני כאן בשבילן.

המראה של הילדים הקטנטנים עם הגלגלים ועם ג'יימי ושאר המתנדבותים שהייתם, היה כל כך מלבב ומרנין, שמי צריך יותר. אז נכון איילון, ואתמול המחסום ומחר מי יודע איזה תקלה תבוא… בסוף הים מנצח. החיוך של הילדים מנצח, האמהות עם המלבס והרוגע הרגעי שנוחת עליהן, הסנדוויצ'ים הכי טובים בעולם של הים (תשאלו את גדי למה הוא בא) והאבטיח וכל העולם כולו גשר רחב רחב…רק תנו לנו ללכת בו.

תודה גדולה לנורית פופר הבלתי נילאית על הסנדויצ'ים המצויינים, לדוד ומיכל הנפלאים, הסביבונים והמסכות והחיוך המקבל, והסובלנות והסבלנות. לכם המתנדבים כל אחד ואחת שאתם לנו חלק מהקבוצה, שאי אפשר בלעדיו.

נשות הים

תחפשו אותנו מחר ב'הארץ', תשלחו תגובות, ונשמח להתראות בעוד פעמים. השנה רק התחילה…

***

 

 

אתמול היה לי יום (וים) מדהימים. החל מהמפגש המרגש עם המתנדבות/ים, המשך בהתפעלות מהארגון המוקפד של סדר היום ועד רגע השיא – צחוק של ילד בן 3, אחרי שנרגע מהבהלה שבמפגש עם המים. בתחילה הוא שעט קדימה בהתלהבות אבל כשנפגש עם המים נבהל, החל לבכות  ורצה לצאת החוצה לזרועות אמו. בהדרגה הרגעתי אותו בחיבוקים ובמלמולים (לא יודעת ערבית, לעזאזל) ועד סוף השהות הוא כמובן לא רצה לצאת מהמים, כולל מערך התחמקות בחזרה למים עם הקרטיב ביד. מלחמה אחת קטנה היתה לנו כשקיבל ביטחון ורצה להיפטר מהגלגל המציק – ואני לא הסכמתי. בסוף ניצחתי.

והוא כמובן לא היה היחיד. כמעט כולם רצים פנימה בהתלהבות ואז מבינים שזה גלי, ומלוח, וגם מפחיד. והאם הבנות אמיצות יותר או שרק נדמה לי?

אודה ואבוש – הסתרתי מבני משפחתי את הפעילות הזו שלי. ולא בגלל שהם מתנגדים לה חלילה. אלא שיש לי נכדים רבים וכולם מחכים לקיץ, שסבתא תיקח אותם לים (הם מתגוררים רחוק מהים) ואני טרם מצאתי זמן לכך. לכן לא סיפרתי על היום הזה עם תושבי חברון כדי שלא יגידו בגת שסבתא מקדישה זמן לילדים זרים ולא לנו.

אבל רגשי האשמה (נו מה) התפוגגו במהירות מול צחוקם של הילדים ומול טקטוק המצלמות של האמהות, שפעלו ללא הרף. אפשר היה גם לראות את רווחת הנשים, שהאחריות לילדיהם ירדה מהן לכמה שעות (רק האחיות הבוגרות הקפידו לשמור על אחיהן ואחיותיהן ולעזור להם).

מחר אפתח יומן ואנסה למצוא יום התנדבות נוסף בקיץ הזה, לא לפני שאקח לים את נכדי (כל אחד/ת בנפרד לשעות איכות עם סבתא). מאתמול גם התאהבתי בחוף תל ברוך (שבו לא ביקרתי שנים בגלל מחיר החניה הגבוה) בזכות קבלת הפנים היפה שהעיריה ואנשי החוף עושים לנו (אגב, הקפה בקיוסק עולה רק  5 שקלים לפי הוראת העיריה).

רוצה להיות לידכן כמה שיותר, אולי סוף סוף אלמד מכן כמה מילים בערבית…

תודה שאפשרתן לי,

יודית יהב

 

***

בחוף תל-ברוך עם אורחים מחברון

זו הפעם הראשונה שהתנדבתי לארח אימהות וילדים שקיבלו רישיון להגיע לבלות יום בחוף הים. אורחינו היו משכונת השוהדה בחברון. ב 8:30 פגשתי על החוף את האחראית טלי ומתנדבים בכל גווני הקשת: גמלאים וצעירים, נשים וגברים ישראלים ותיירים. ב9:00 אורחינו הצליחו לעבור את המחסום ולהיכנס לתחומי ישראל. חכינו להם עוד שעתיים עד שצלחו את פקקי התנועה והגיעו לחוף. תחילה חשבתי : "מה יעשו כל כך הרבה מתנדבים?"; עד שקיבלנו תדריך והסתבר שהמשימות רבות ומגוונות ומטרתם להבטיח שכול האורחים שלנו

יחזרו בריאים ומרוצים לביתם. ב11 סוף סוף הגיע האוטובוס ואימהות בלבוש מסורתי עם ילדים קטנים ירדו נבוכים. כל אחד מאתנו ליווה והדריך קבוצה. הם שמחו במיוחד לפגוש את ג'יימי שמגיע באופן קבוע אל גן הילדים. ונותן להם שעור ביוגה. ג'יימי, שהוא כבר בן-בית בשכונה ,עלה מאוהיו שבארה"ב וגר עם

משפחתו בתל-אביב. הוא סיפר שהשכונה נצורה וכל פעולה יום יומית דורשת מהם המתנה ובדיקה בכמה מחסומים.

הילדים קיבלו גלגלי הצלה, וכדורים ונכנסו למים עם המתנדבים. זרקו ותפסו כדור, השתכשכו במים, ובנו ארמונות מחול. היו שנבהלו מגל גבוה ויצאו בבכי, והיו נועזים שהתעקשו לוותר על גלגלי ההצלה או שיצאו לשוטט לבדם בחוף(תפקידינו היה למנוע זאת) . הנשים נכנסו גם הן בשמחה למים. כמעט

כולן נכנסו בלבוש מלא פרט לעיתונאית צעירה ששמה ורה. היא רחצה בבגד ים שחשף את הציור שמקועקע על גבה – מפת ארץ ישראל שמורכבת מאותיות שיר שתרגומו "לעולם לא אשכחך פלסטין".

אחרי שרחצו, וטעמו מהכיבוד תופפה אחת האורחות על דרבוקה וכל האחרות הצטרפו בשירה ומחיאות כף.

היה מרגש ושמח על החוף.

כתבה: אלמוגה

 

מודעות פרסומת