13.7

קבוצה מבית פוריק

בתור ירושלמי אדוק, הים מעולם לא היווה אטרקציה מאוד מושכת: מגיל קטן הרגילו אותי להבין שחול הוא דבר רע ומלכלך, ומשכך, הים כולו איננו דבר חיובי במיוחד. מקום שמגיעים אליו, בלית ברירה ובלחץ הילדים, אחת לשנה. גם השנה, האינדוקטרינציה הימית שהוטמעה בי כה חזק, עשתה את שלה. אני מודה – אנחנו באמצע יולי ורגלי לא דרכה בים. לחול המלכלך נוספו טיעונים נוספים: המדוזות האימתניות, החום המאדה והשמש החזקה.

בשבוע שעבר קיבלתי מחבר הודעת שרשרת בווטסאפ (מסתבר שזה עוד קיים) בנוגע לפרויקט "מן אלבחר" (מן הים) שמבקש להביא ילדים פלסטינים לחופי תל אביב. נשמע לי מעניין וחשוב ולמרות הסלידה הבסיסית מהים, נרשמתי לכמה ימים בקיץ הקרוב.

יום חמישי, 10.30. את שעות הבוקר ניצלנו לניפוח גלגלי ים וכדורים לילדים, סידור המחצלות ומעבר על נהלים לצד שיחה על המציאות שעל בסיסה צמח הפרויקט. אנו הולכים לקבל את פני הנשים והילדים ברדתם מהאוטובוס. ראשונה יורדת אישה מחויכת, בשנות ה-30 לחייה, מביטה אל עבר הים, ובעיניה דמעות של התרגשות. לאחריה, ילדים רבים ומחויכים, כולם קצת בהלם מהסיטואציה – המפגש הראשון עם הים בחייהם. אחרי שאנחנו מלווים את האורחים למלתחות – הולכים בשיירה אחת לכיוון הים.

כאן מתחילות 3 שעות של משחקים במים. כשנכנסים בפעם הראשונה הילדים קצת חוששים. הים זר לכולם, וכך גם, בסבירות גבוהה, מלאכת השחיה. אחרי חצי שעה, נסיונות שכנוע, וליווי צמוד של האמהות והילדים לעומק המים – כולם כבר בפנים, שוחים, משפריצים, משחקים בכדור ובעיקר צחוקים המון.

אחרי שקינחנו בארטיקים, נאלצנו להוציא את הילדים במאמץ רב מהמים, ושמנו פעמנו ליפו לארוחת צהריים. לאחריה, הילדים נהנו שיעור יוגה, בעוד האמהות ישבו עם הנשים הישראליות ודנו בנושאים שבלב. את היום סיימנו בשיט מנמל יפו ובמשחקים בטיילת שליד הנמל.

הייתי זקוק לכמה ימים בשביל לעבד את מחשבות היום הזה, שהרי ברור לכולם שמדובר כאן בהרבה יותר מליווי של ילדים לים. אני רוצה לדבר על הסיבות שבגינן חשוב להמשיך ולקיים את הפרויקט, או במילים אחרות – למה אני מפציר באנשים נוספים להצטרף לליווי הילדים לים:

א.       כיף. אם חשקה נפשכם ביום רווי כיף בחברתם של אנשים טובים שאמנם מתגוררים (כמעט) בשתי מדינות שונות, אבל בפועל דומים מאוד האחת לשניה – "מן אלבחר" הוא בשבילכם.

ב.        אחריות. כישראלים, ועל אחת כמה וכמה כיהודים-ישראלים, לנו האחריות למצב בשטחים הכבושים. בין אם שירתנו בשטחים הכבושים ובין אם אנו רק שותפים במשחק הדמוקרטי – הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית הוא הגורם מרכזי בחייהם המורכבים של אותם ילדים והוא האחראי לכך שחרף העובדה שחלקם עברו את גיל 10 (ואני נתקלתי גם בבת 19) – הם מעולם לא ביקרו בישראל או ראו את הים. ליווי הפרויקט מאפשר לילדים נוספים, בדר"כ מרקע סוציו-אקונומי מורכב, לבקר בים ולחוות הפסקה של יום מחיים מורכבים.

ג.        תקווה. המפגש הבין-אישי בין יהודים-ישראלים ופלסטינים, ובמיוחד בין אוכלוסית הנשים והילדים – שנושאת פעמים רבות בתוצאות החלטות הגברים – היא חשובה וקשה להעריך את מידת השפעתה העצומה. הילדים פוגשים לראשונה בחייהם ישראלים שאינם הצבא, אלא אזרחים שרוצים בטובתם ומאמינים בזכותם לחיות חיים הוגנים. הנקודה הזו חשובה לי במיוחד, משום שהילדים שפגשתי לא הבינו בתחילה שאני ישראלי למרות ששוחחתי בעברית. גם כשאמרתי להם שאני ישראלי, הם חשבו בתחילה שאני מוסלמי. הקונספט, שיהודי-ישראלי ישחק איתם בים, הוא כ"כ לא סביר מבחינתם, שהיה להם קשה לתפוס זאת.

המפגש הבין-אישי, כאן, או בכל פרויקט דומה אחר, מאפשר לשני הצדדים להבין את האחר, ובעיקר, להבין שהוא דומה מאוד ושונה מעט.

לא יודע מה אתכם, אני יודע איפה אני הולך לבלות כמה ימים נוספים בקיץ הקרוב. מזמין אתכם להצטרף!

 כתב: יאיר פולדס

****

שלום לכולם! אני איל בורוכובסקי.

אני הגעתי ליום הים הזה כי סבתא שלי הציעה לי לבוא והחלטתי לבוא.

כשהגענו אנחנו ועוד כמה מתנדבים ניפחנו גלגלי ים כי הפלסטינים לא יודעים לשחות.

כשסיימנו לארגן הכל התישבנו במעגל מתחת לסככה ועשינו סבב שמות.

כשהפלסטינים  הגיעו קבלנו את פניהם כשהם ירדו מהאוטובוס.

אחר כך הם לאט לאט נכנסו למים הם נורא התרגשו הם אף פעם לא היו בים.

אחרי שהיינו במים יצאנו לאכול כריכים אבטיח וארטיקים ואחר כך בנינו ארמון אבל בסוף הוא התפרק ונכנסנו עוד פעם לים.

בסוף סידרנו הכל והוצאנו את האוויר מגלגלי הים כדי שיהיה מוכן לעוד יום ולעוד פלסטינים.

אני שמח שהייתי חלק מזה ואת החוויה אני הולך לזכור לכל החיים. אני מקווה שאני אהיה בעוד ימים כאלה ובקיצור היה ממש ממש ממש כיף!

מודעות פרסומת