24.7

קבוצה מאלעבדייה

היה לנו יום מאותם ימים שמספק לנו "המצב", שבו אין לדעת אם זה ה"מצב" או ניצול שלו כדי לעשות את כל הבלגן המאורגן הזה.

אז למען ההיסטוריה נחזור על העובדות: הגבלות חדשות שממציא הכובש לצרכי סדר וביורוקרטיה עולים על גדותיהם ומשאירים אותנו חסרי אונים.  הפעלת כח ללא נימוק הגיוני, אלא כי "ככה זה עכשיו" "את תעשי מה שאני אומר או שלא תקבלי" (חייל בן 18 בטלפון מול אזרחית בת 65) משאיר פה פעור וחסר מילים ואין ברירה אלא להבין שהחוקים משתנים. ולא נפרוט את זה לפרוטות כי זה ארוך ומביך כמו שכיבוש יודע להיות וזה עוד יותר מאפשר להבין מה באמת מרגיש פלסטיני ביחסיו עם הכובש כבר 50 שנה.

אז החליטו לא לתת לנו אישור ליום הזה כי הפרטים לא היו רשומים במקום הנכון של הדף. ככה.

ואתם קבלתם את זה בצורת ביטול בשעה 6:30 ובטול של הבטול בשעה 6:45 משהו כזה, כי ככה.

ונראה שזה גרם לרבים מכם לא להגיע. אלמנט האי ידיעה והאי ודאות מה עומד לקרות, מה מותר ומה אסור הוא מיסודות הכיבוש הנאור.

****

וכמיטב מסורת התודות של דף זה, אנו מודות לכולכם. אלה שבאו ואלה שרצו. בסופו של דבר (כמו בסרטים…) הגענו בבוקר לים. הים היה שקט ונעים, הכל זרם בקצב הנכון. ואז הגיעו ynet. ושוב הופיע הכח במתכונתו הלכאורה חיובית והחליט "לארגן לנו את היום". אני משתפת אתכם באירועי האתמול כדי לנסות להפנים את העובדה שמה שקרה ביום הזה הוא בדגם מוקטן  "המראה של הכיבוש". הצלם שעלה לאוטובוס עם המצלמה הגדולה, ללא שאלות, בביטחון מוחלט שהוא יכול, נראה כמו חייל עם נשק מול קבוצה של נשים וילדים. הפחד שנכר על הפנים של סמיה ואחרות אי אפשר היה להתעלם ממנו. הוא אחז גם אותי. השתלטנות ותחושת הביטחון ש"מותר לי הכל" ו"אני אקבע את הכללים" היה טו מאצ' פור ואן דיי.

****

תודה מכל הלב לכל מי שבא, ועזר, ותמך, ושחק, ומלא מים לכוסות. התמונה כאן למטה שמייצגת את השאיפה לנורמליות הלוואי והיא תשאר בסופו של דבר מנצחת. ילדים שכנים משחקים בכדור. ומרחיבה על כך למטה אריאלה.
תודה לצביה על הסנדויצ'ים הטעימים והמסודרים כל כך יפה ועל היותה איתנו ותודה לאסנת שהפעילה את הקבוצה בחן וכשרון (ר' תמונה מטה). ולהיוש שנשאר עם הקבוצה עד הסוף. תודה מיוחדת וענקית לחנה ברג שעוזרת כל כך הרבה ומצילה את "המצב", ולשושי וליאורה שלא הבינו אבל הצליחו להאיר את העובדות בכל מוראותם.

תמונה מוטבעת 2****

היום ארחנו בים קבוצה הטרוגנית – גברות מבוגרות, נשים בהריון, תינוקות, ילדים בגיל הרך, ילדים בגיל יסודי ומתבגרים.  נראה שהקבוצה נהנתה וחוו זמן איכות וחיבור אימהות-ילדים.

קבוצה של בנים, גם היא הטרוגנית מבחינת גיל ושייכות התארגנה לשחק.  תחילה מסרו כדור זה לזה, אחר כך התפצלו לשתי קבוצות ומסרו את הכדור מעבר לסרט.  אחר כך, כך נראה מהצד, המשחק הפך למעין כדור עף ימי.  בהמשך הצטרפה לקבוצת הבנים אחת הבנות, והמשחק הפך להיות תערובת של כדור עף וכדור סל ימיים. השחקנים נסחו את הכללים על המקום ושכללו אותם ככל שהמשחק התפתח ובקשו להגביר את רמת האתגר והכיף.

אני אוהבת להתקשר עם אנשים בפן אישי, אבל כשראיתי את המחזה המקסים הזה, לא יכולתי להתעלם מהצד הפוליטי שבעניין. חשבתי כמה טוב שאנחנו מסוגלים לשחק יחד. שוב קבלתי אישוש למחשבה שלי שהשלום יבוא מהמשחק, מהבסיס, מההנאה יחדיו, מהאנשים.

התבוננתי עוד וראיתי במשחק שהתארגן מיקרוקוסמוס של העולם בכלל ושל אזורינו בפרט.  קבוצת אנשים בעלת עניין משותף מתאגדת.  חברי הקבוצה מספקים לכולם מסגרת חברתית בטוחה בה אפשר להביא לידי ביטוי פוטנציאל אישי, כל אחד מקבל הזדמנות להשתתף, המבוגרים מפרגנים לילדים ושומרים על בטיחותם.  בו זמנית שתי הקבוצות שומרות על מתח, כששתיהן חותרות לניצחון.  בלי פחד להעליב או לפגוע. פשוט משחקים. ככל שהעניין המשותף מתקדם עולה צורך בניסוח כללים ברורים לכולם.  מנסחים כללים שמגבירים תפוקה.  כשקשה להסביר את הכללים לחברי הקבוצה מבקשים עזרה (במקרה הזה תרגום).  מזמינים אנשים שעד כה לא לקחו חלק שיצטרפו. וכך המשחק נמשך.

חשבתי לעצמי – הלוואי היינו יכולים להתנהג ככה במישורים החברתי והפוליטי.
אני יודעת שאני תמימה, אבל אני מאמינה בעוצמה של המשחק והחיים הטובים.  אני מקווה בעוצמה רבה, שכאשר הילדים יהיו גדולים בקונטקסט של עימות, הם יגידו לעצמם: "בבחור הזה אני לא יורה; שחקתי איתו כשהיינו קטנים." וכך יגידו כמה. ככל שנשחק יותר יצטרפו עוד ילדים שיגדלו ויהיו מקושרים על ידי המשחק בילדות ומהם תבוא הישועה.

כתבה: אריאלה ברודאי

מודעות פרסומת