14.6

מחנה פליטים עסכר – שכם

הגעתי לחוף תל ברוך חלפתי על פני השלט שמספר כי הים אסור לרחצה.

על החוף מתחת לאחת הסככות חבורה חייכנית של אנשים מנפחים גלגלי פלסטיק, זה בוודאי המקום. גילי קידמה את פני וכששאלתי אותה על השלט ומה עושים אמרה שנאמר להם כי עד עשר תסתיים השביתה , בדיוק השעה בה הילדים צריכים להגיע.

כשלצידנו ערימה מכובדת של גלגלי ים בהרבה גדלים וצבעים התיישבנו למעגל הכרות.

בינתיים התפעלתי מהשלט המודפס המתרגם לערבים שלל מילים שימושיות ליום זה.

הרבה מהמתנדבים היו כבר  בעבר בפעילויות זו במילותיהם של כולם ניתן היה להרגיש את האכפתיות והשמחה לקחת חלק בכך.

הנה בינתיים מישהו אוסף את השלטים, סוכת ההצלה נפתחת ואיתה גם מגיעה האוטובוס.

אנחנו עולים לקבל את פני האוטובוס ושוב כמו בהזדמנויות נוספות של מפגשים אני מופתעת מהביישנות הראשונית שלי. אוטובוס מלא בנשים וילדים רובם די קטנים. מתמקמים בסככה נמרחים בקרם הגנה, בעוד אנחנו מסייעות לילדים להתמרח אני כבר מבינה מתגובותיהם שמעולם לא היו בים ואין להם מושג מה זה קרם הגנה. הם מצידם מסתפקים בנקודות קרם גדולות המעטרות את פניהם, אני מראה להם שמורחים את זה והם נהנים מההתעסקות. חלק מסתכלים על הים במבט חושש וחלק מושכים את אימם למים עוד לפני שסיימה את כוס המים עם חיוך שובבי מרוח על פניהם.

תוך רגע אני במים עם שתי פצפוניות מתוקות שמשתוללות בהנאה ובצחוק גדול, עדיין לא עוזבות לי את היד. אבל תוך כמה דקות ישובות בבטחון בתוך הגלגל הן מתרוצצות בין שאר הילדים משפריצות וצוחקות. בהמשך אני משחקת מסירות עם מוחמד בעל החיוך הכובש ובערבוב בין מעט האנגלית שלו למעט הערבית שלי אנחנו מפתחים את המשחק.

אחר כך גם נצייר עם הצדפים בחול ונבנה יחד ארמונות. הוא משמיע לי בגאווה איך הוא סופר באנגלית ומבקש ללמוד עוד מילים ומבלי משים, עם המון חן, הוא מלמד אותי ערבית. כמה עדינות ובגרות שיש בו. בין המשחקים יוצא לי לשמחתי לשוחח תוך טיול קצר על המזח עם כמה מהנשים והנערות שדוברות אנגלית. חוץ מאחת שהייתה פעמיים בשליחות בספרד אף אחת לא ראתה עדיין את הים. עם הזמן שעובר גם הן, מכוסות עדיין מכף רגל ועד ראש טובלות קצת במים חלק אפילו לוקחות גלגל ומשחקות ממש כמו הילדים.

בחורה צעירה, בתחילת שנות העשרים שלה וודאי, יושבת בתוך הגלגל ולא מעיזה להרים רגליה מהאדמה אני מחזיקה בידיה ולאט לאט היא מתרגלת ומתחילה לנוע עצמאית במים מאושרת ועדיין מפוחדת כאחד.

היום מגיע לסופו. הם ממשיכים לשיט בספינה, אנחנו נפרדים עם קרטיבים בידיים. קצת עצוב להפרד. מהר מדי. בנסיעה הביתה אני חושבת לעצמי על האישה המבוגרת תכולת העיניים שישבה שם עם רגליה במים על כסא הפלסטיק רואה לראשונה את הים הנמצא כל חייה כשעה מביתה ועל כמה טוב להפגש ככה בשמחה אנושית בין גלי הים של כולם שיש בו מקום להכל.

כתבה: בת אל טולנאי

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s