15.6.15

בקעת הירדן

הקבוצה המיוחדת הזאת מהבקעה הגיעה כולה, אפילו ילדיו של בהראן, רק בהראן נאלץ לחזור לביתו במכחול שבבקעה בגלל טעות דפוס. מרכז ההיתרים לא התיר והמחסום חסם,  אז מה אם בהראן לא יראה את שמחת ילדיו בים, הרחק מהזוועה המתחוללת כל הזמן בבקעה…

ומי שלא ראה את שמחת הילדים הפוגשים בים לראשונה בחייהם, לא ראה שמחה מימיו. הילדים קפצו למים ללא פחד, הנשים טבלו רגליהם בצעדים מהוססים, ומספר קטן של גברים בחסותם של עמוס  ואמיר נהנו להתרחק מעט מהחוף ומהמולת הילדים. הים היה אדיב  וידידותי  וקיבל בסבר פנים את האורחים מן המדבר וכך גם מושון  וחבורת המצילים שאיתו.

תודה מיוחדת לרינה על הסנדויצ'ים המצטיינים, שהחבורה "טרפה" בכל פה עם בוקר, תודה לחמודי שהוריד את מפלס החרדה, תודה לטלי ולאחותה  שצבעו את היום בצבעים והעיפו אותו בעפיפונים, תודה לדפנה, נירית ודבורה שליוו את הקבוצה לשיט. תודה למוניר שהתנדב ובא אלינו כל הדרך מבורין, לחנה'לה ושולטי מתובל, לאורחינו מחו"ל, לאנתיאה, בתה והתאומים שהיו המתנדבים הכי צעירים שלנו. לאורית שהיתה אחראית מתנדבים, ליהודית שסייעה בקשר עם מרכז ההיתרים, למביאי המים, לנושאי האבטיחים…

תודה  גדולה לכולכם, ששמרתם, שימחתם, ניפחתם, הוצאתם אוויר, סידרתם, חילקתם, שטפתם, ואפשרתם ליום הטוב הזה לקרות. אנא שילחו ברכות ותודה גם לאלה שהיו ואין בידינו המייל שלהם.

****

סיכום היום:

אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שלי בים, בעיקר כי זה לא נראה דבר כל כך חשוב בשבילי. הרי אם אני ארצה ללכת לים אני אלך.

לראות את הילדים שהגיעו היום לים, את החיוכים שלהם, את הפחד וההתרגשות, ילדים בגילי שעמדו מול המים והיססו כי לא ידעו מה לעשות, זה היה מיוחד ויפה וגם קצת עצוב.

ולמרות שלא דיברנו באותה שפה הצלחנו להיות ביחד. הצטלמנו ושיחקנו בכדור והשפרצנו מים.

אף דבר שמלמדים אותי בבית ספר לא יכול להשתוות לחוויה כזאת. לראות את זה בעיניים ולהיות שם ולהבין שדבר שנראה לנו כל כך שגרתי לילדים האלה הוא חלום.

כתבה: איה, בת של איילת, נכדה של רינה

****

 

My experience with the Palestinian Sea Days project

I was lucky enough to have been asked to join in the Palestinian Sea Days project for one day. As soon as I heard what it was about, I knew I had to be part of it.
It was an utterly humbling experience. I don't know what stood out the most to me; The moment the group got off the bus and how happy they were to see us, two little twin sisters' initial looks of  fear mixed with joy at first sight of the ocean, or another little girl's face exploding with joy as she grasped what she saw, and that for a moment it it was going to be hers to enjoy.

Or maybe it was the crooked smile of a teenage boy at his older brothers when seeing a woman in a bikini for the first time. Maybe the sadness I felt when, for safety reasons, I had to tell one of the boys of my age not to climb the rocks on the peer which blocked full sight of the ocean.

He asked “Why?”. I had no sensible answer to give him. “I just want to see the…” he said, pointing at the sea. He was 28 years old, four years older than I am, and it was the first time he saw the sea. “The sea is big”, he later added.

I applaud the amazing women who organized and continue to organize this event. The women in their upper sixties who travel to the Jordan Valley checkpoint (and others), endure 40+ degree heat and write about the discrimination which takes place there.

All of it was very touching, and it made me deeply treasure my freedom. It also made me angry at the fact that I'm allowed to move freely and they aren't. We're all flesh and bones, so how can there be a difference?

Wrriten by volunteer from Germany

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s