17.7

חברון ,

אנו מודות לכם מכל הלב על היותכןם עימנו ועם הקבוצה הגדולה, שגדשה את האוטובוס, מחברון.
היינו יחסית מעטים אך עמדנו במשימה בכבוד רב, בעזרת ים רגוע ונקי מאצות ומדוזות ושאריות פלסטיק.

אנו מודות לכם מכל הלב על היותכןם עימנו ועם הקבוצה הגדולה, שגדשה את האוטובוס, מחברון. היינו יחסית מעטים אך עמדנו במשימה בכבוד רב, בעזרת ים רגוע ונקי מאצות ומדוזות ושאריות פלסטיק.בסולם ריכטר שלנו זה היה יום נפלא. נעים ושמח לכל המשתתפותים. החום הכבד שאיים לחרב את סדר החיים לא הגיע לידיעת הים, או שמא כן, ולכן כמו שאר בני ישראל לא יצאו המדוזות ממחבואן? השד יודע. בכל מקרה, יש כאן סיכום ממצא, פרטני וחדשני שמאפשר לי להניח לתאים האפורים כי שרי זוכרת הכל, וגם כל כך ציורי ומוחשי שמבטל את הצורך בתמונות שלא צולמו. כל הכבוד. בחיאת אללה. אז רק נתקן פלשתינאים לפלסטינים והכל נפלא.
תודה לכולכם, על העזרה, הרצון הטוב, הרוח הטובה ששרתה על החוף תודה מיוחדת לציפי על הסנדויצ'ים ועל מה שהיא תודה לדפנה על ההנחיה הנהדרת שלה והיצירות שנבעו בהשראתה היה זמן מועדון נפלא .

יעטיכו אלעאפיה,
נשות הים

IMG-2264.JPG

סיכום יום

לפני למעלה מחודשיים נרשמתי ללוות קבוצות של פלסטינים שמגיעים לים.  שמעתי על  היוזמה וחשבתי שהיא  נפלאה ואני  אשמח להשתתף אבל… ביום שלישי דיברו על 37  מעלות בחוץ ומדוזות במים ואני חשבתי על החם והצריבות ולמה אני צריכה את כל זה ומה יהיה?

אז ביום רביעי בבוקר, 17 ביולי  2019 הגעתי  לחוף תל ברוך. היו שם כבר  עשרה אנשים שנראה היה שהם  בקיאים ויודעים  מה ומי.

היה חם אבל מתחת לסככה נשבו עוד צפרירי בוקר וכולנו הכרנו בשמות. ריקי הסבירה את לוחות הזמנים ואיך מתארגנים ודיברה על חברון, המקום ממנו באה הקבוצה של היום.

מי שהיה בחברון יודע עד  כמה קשים החיים לפלסטינים סביב רחוב השוהאדה, תל רומיידה מערת המכפלה בית הדסה ובכלל…

ואז הם הגיעו, ילדים, נשים וטף,

ראשית לכל המלתחות, הן מחליפות בגדים, הילדים מתארגנים ולובשים בגדי ים כי הנשים נשארות בלבוש מלא. אנחנו מלוות אותן לים, ישנה מראן, אמא של מוחמד  בן חודש שמחליפה לו חיתול ומלבישה לו בגד קצר  וכבר יש דיבור ראשוני כי החיים דורשים דיבורים ומסביב  אמהות וסבתות, תיקים  גדולים עם כל הבגדים והרבה ילדים.

המציל  מגדר  את שטח המים בו אנו מורשים לשהות מטעמי בטיחות.

ונדמה שהעולם עוצר נשימתו  כדי להתרגל צעד צעד אל האושר  הכחול הרטוב. בראא שאותה ליוויתי היא בת 14  אבל מוחאפי -מפחדת, היא  מלבישה על עצמה גלגל  ונותנת לי יד  ועדיין מפחדת, ואני מוליכה אותה  לאט אט והיא  צורחת מרב  אושר  והעינים שלה בורקות אבל לא עוזבת לי את היד.

וככה כולם, האמהות ישובות  עם הגלגלים ולא מוכנות להיכנס ורק הילדים מנסים  לאט לאט,  וכולנו, רחל וריקי, עדי ועומר , ניבה וגברי, מיקי,  נעמי  ודורון  כולם, נותנים יד ומלבישים  גלגל ומוליכים במים וככה מתרגלים אחד  לשני ולים והילדים  מגלים את חדוות הגלים ואת האושר  שבציפה  על המים  וצהלות השמחה  מקיפות אותנו.

וחם, כן חם  אבל הים מקרר ואין מדוזות וכל החששות שלי מאתמול נראים כל כך טיפשיים וחסרי ערך כי אין לתאר  את השמחה הפשוטה  של האורחים הפלסטינים בים וגליו.

באמצע מחלקים סנדויצ'ים ובסיום בוזה שזה  גלידה  ואבטיח צונן וכל הזמן אנחנו מקפידות שישתו. התינוקות ישבו בברכה מתחת לסככה  ודשדשו בין המים לחול ולדליים והאימהות שישבו בצד  מתחילות להפשיר  ולאט לאט  נכנסות למים עם השמלות השחורות וככה בינינו לבינם מתארגנת שיירה של שוחים שבראשה דורון,  נמרוד מתמסר בכדור, ניבה משייטת בין כולם ויעל מנסה למצוא  את טבעת הזהב שאבדה במים לאמא  של מוחמד הקטן.

יוסף הוא  ילד שאין לו יד ואמו דואגת לו בלי קול כי היא אילמת אבל הוא מקפץ על המזרון מול  גי'האן  ילדונת עם קוקיות  שמגולגלות בסרטים ורודים  ועוד  הרבה סרטים בשערה. היא חובשת משקפי שחיה ומהלכת במים  כאילו היא  בת הים הקטנה.  רוחיילה וג'ומאן האחיות של ברה באות לשחות איתנו כי ברה כבר  עזבה לי את הידים והיא  משייטת עם הגלגל  סביב מותניה כאילו היא יורדת לים כל יום..

חוף תל ברוך בתל אביב קולט מדי יום קבוצה  כזו של ילדים פלסטינים ביחד עם אימהותיהן שבאים לחוות את מה שלנו הוא מובן מאליו. הם משכימים קום ועוברים את המחסום ונוסעים עוד שעות בפקקים ואחר כך  מתקיים מפגש  פשוט, בסיסי של ים שמים ידים ועינים.

כמה מעט  נדרש לו לאדם  כדי שיעשה טוב. קצת רצון, חיוך והבנה שעברית וערבית דומות או כמו דורון שאומר: אני לא מבין אף מילה שהם אומרים אבל  רק  תראו את ערמת הילדים שהוא  גורר אחריו כמו היה החלילן מהמלין.

אז  איך היה?

היה פשוט, אנושי  ונפלא. לרגע  אחד  חשבתי שהיום 17  ביולי ויש לנו עוד חודשיים עד  ה-17  בספטמבר  שזה  יום הבחירות אבל גירשתי את כל המחשבות הללו למול האושר הבלתי אמצעי של  ילדים, אמהות, ים, חיוכים  ועינים בורקות.

כתבה: שרי גל   

IMG-2276.JPG