17.8.15

אל-פואר

אני מתבלבל בספירה אבל זו בטח השנה השלישית או הרביעית (כולל הקיץ הקודם הנורא או לא? לא זוכר), שאני מגיע לימי ים – ומהפעם הראשונה אני בכל פעם חוזר מוצף.
בתוך כל ים הטירוף והאלימות הזה – השעות האלו בים, עם הילדים, הן רגעים צרופים של חסד.
המוח לא מצליח לגשר על הפער אבל הלב לגמרי בפנים, במים, מוקף בילדים ושמח.
במעגל פתיחה סיפרתי שימי הים דחפו אותי לעשות שני דברים שתמיד רציתי – ללמוד ערבית וללמוד לשחות. את השחייה אני מתרגל אבל את הערבית פחות וככה יוצא שאני מצליח קצת לקשקש אבל עדיין מתקשר בעיקר עם הידיים ועם העיניים.
הגיעה היום קבוצה מאל פואר. אחרי שהסבירו לנו קצת על הכפר, מחנה פליטים מהעניים יותר, הלכנו לקבל את פניהם בירידה מהאוטובוס.
אני לא זוכר כבר הרבה זמן קבוצה כל כך צוהלת של אנשים.
הזקנה מכולם – עטורה בכובע קש סיני, מתגלגלת מצחוק – העמיסה עלי את התיק שלה בתנופה וירדנו יחד לים.
בתוך התחום המוקצה לקבוצה במים – מסומן בדגלים ובחבל (הסברתי שזה לבטיחות בתגובה לתהיה המתבקשת של אחד) המים רדודים והבנים שאף פעם לא היו בים מרגישים קצת כלואים. בהתגנבות יחידים אני לוקח אחד, שלמד לשחות בבריכה הכי עמוקה באזור שלו, אל העמוקים ורק מסתכל איך הוא נהנה מהגלים.
עם השאר אני עושה תחרויות שחיה ומי מחזיק יותר זמן מתחת למים, בדרך נוצרות שיחות קטנות.
אני מבין פחות מחצי מהמילים וכשאחד החמודים פונה אלי בפרצוף רציני ואומר "יהוד…כלב…" אני מתכווץ ומתחיל לגמגם, רק כדי שהוא יתעקש להסביר באריכות ובסבלנות עד שבסוף אבין שהוא חושב שלכל היהודים יש כלבים, והוא כל כך אוהב כלבים ונורא רוצה שאעזור לו להשיג אחד.
אמו סיפרה שהיה לו כלב וכשזה מת הוא בכה, בתמורה סיפרתי לו על גנץ הכלב האהוב שלי שמת לפני חצי שנה וכמה שאני בכיתי אז.
אחרי שכולם קצת התעייפו הצלחתי לדבר עם קבוצה של נערות שלקחו את שיפור הערבית שלי כפרוייקט אישי. למדתי איך אומרים מקסימום (חד אל אקסה) ומינימום (חד אל עדנא) שזה אולי לא שני הביטויים ההכרחיים ביותר אבל ככה יצא.
אחרי שסיימנו, בזמן ששטפתי עם אחרים את הגלגלים – נתתי לכמה מהילדים סיבוב על האופניים שלי (מיש קהרבה! לא חשמליות…) וראיתי איך הם דוהרים עליהם מהר ורחוק צפונה.
חשבתי שבמקרה הכי גרוע אקח מונית הביתה.
כתב: ברק גאון
***

היי
ובכן היה יום ים נהדר!
היתה תחושה נפלאה, רגועה, שמחה ומכילה.
כל אחד ואחת מהמתנדבים/ות ידע/ה מה צריך לעשות, ורובם/ן הגדילו ראש ועשו גם מעבר.
למרות שבהתחלה חשבתי שהאיזור המגודר הוא קטן מדי, כשנכנסנו לים זה הרגיש גדול דיו.

חשוב חשוב לומר להם/ן גם לילדים וגם למבוגרים שזה שאנחנו רק באיזור המגודר זה לא בגלל שהם פלסטינים! הילדים שאלו אותי כמה פעמים.
צריך גם להסביר להם/ן לא לזרוק פסולת לתוך הים.
ילדה אחת שאלה אותי מאיפה מגיע הים? הסברתי לה, ונראה לי נחמד שגם השאר ידעו.
את הדברים הללו צריך לומר להם כשהם בדרך, באוטובוס, כך שיגיעו מוכנים/ות.
למרות שאני יודעת קצת ערבית (לצערי שכחתי לא מעט…) הצלחתי לתקשר איתם/ן, אבל תקשורת של חיוך, מגע ופנטומימה היו תמיד שפת בינלאומית וכולנו השתמשנו בה.
אבל, נראה לי שצריך במעגל המתנדבים/ות בבוקר ללמד מי שלא מדבר/ת ערבית כמה מילים חשובות שיעזרו בתקשורת כגון: לא לפחד, להיכנס לים, תן לי יד, רוצה לשתות מים, קרם נגד שמש, כייף, שלום, להתראות וכו'. זה נראה לי חשוב ביותר!
לטעמי לא מספיק שתו מים, כי לא מספיק עברו בינהם/ן וחילקו, אני אישית לא ראיתי אף אחד/ת שעשה זאת, מדי פעם קמתי וחילקתי. בחלוקה לתפקידים אמורים/ות לדעתי להיות שני א/נשים שאחראים/ות על כך ולא רק אחד/ת.
לסיכום- הם/ן היו מהממים/ות, שמחים/ות, ותוך שנייה נוצרה תקשורת מעולה.
גם אלה שפחדו נורא נורא, אחרי כמה זמן הגיעו וניכנסו לים.
חוץ משלוש נשים שרק ישבו בצל, אחת מהן הרגישה לא טוב, כולן או שנכנסו לים או ישבו על שפת הים ושיכשכו רגליים, שזה הכי חשוב, לרובם/ן זו הפעם הראשונה שהם/ן מרגישים/ות מגע של ים.
סך הכל היה מדהים, וגם מעייף,  רק עכשיו התעוררתי…:-)
אני גאה מאוד בכן ובפרוייקט המדהים והמרגש הזה.
נתראה בשני הבא.
ותשלחי מלא תמונות…
כתבה: אור אזולאי

מודעות פרסומת