18.6

עזון

35 נשים, גברים וילדים הגיעו היום לחוף מציצים מהכפר עזון שליד קלקיליה. 35 אנשים אשר סובלים וסובלות יום יום מצבא הכיבוש, שמתעמר בכפר והופך את חייהם לבלתי נסבלים. חלק מהם מעולם לא ראו את הים, חלק מהם יראו אותו היום בפעם האחרונה – זה נשמע דרמתי, אבל בעצם זה באמת דרמתי.
לקחתי בחיי חלק בהמון פעילויות של דיאלוג, ועבדתי מספר שנים בארגוני זכויות אדם. כיום, כשבכל פינה אפשר לשמוע שני סוגים של שיח – כזה שמעודד פעילות כזו, וכזה שטוען שפעילות כזו רק תורמת ל"נורמליזציה" של הכיבוש – קשה לי מאד להחליט איך לבצע את הפעילות ואת המאבק שלי, מאבק לא אלים בהגדרתו. אולם כל השיח הזה יכול לעוף דרך החלון כשמסתכלים על הפנים של ההורים והילדים כאשר הם רואים לראשונה את הים. מוקפים בחבל ועם שמירה של המתנדבות והמתנדבים בכל מקום, הם מתרוצצים במים, מנסים לשחות, לצלול, משפריצים לכל פינה. הן שמחות, הם שמחים, הם מסתכלים ומסתכלות עלינו ולא רואים אנשים במדים, ואולי זו אפילו פעם ראשונה שהילדים האלו רואים ישראלי לא במדים. זה כל כך מוזר להם שהם שאלו אותי כמה פעמים מאיפה אני, וכשאמרתי מתל אביב הם שאלו אם זה בחו"ל. גירדתי את כל המילים שלמדתי ביסודי וניסיתי לתקשר איתם בעזרתן, אבל אז הבנתי שבעצם לא צריך. יש שפה אחרת – שפה של בני אדם שמסתכלים ומדברים אחד לשני כאילו הם בני אדם בדיוק כמוהם. בתוך לוקיישן מדהים, סוחף, שאפילו אם הוא סגור בחבל בקצוות, ובאופק יש דגלי ישראל, עדיין הוא המקום הכי בטוח בשבילם, ובשבילנו, להיות בו. כי מרחב כזה, שבו אפשר לדבר בלי שפה ופשוט להיות שם אחד בשביל השני – הוא המרחב הכי בטוח בעולם.

זאת היתה חוויה מדהימה ואני מודה לארגון שאפשר לי לקחת חלק בה.

כתבה: ליאור אלפנט, תל אביב 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s