18.6

כפר א-דיק

 היום הזה התחיל בשבילי לפני מספר שנים כששמעתי ידיעות על נשים יחידות שבאופן פרטני הביאו פלסטינאים לראות ים. לי יש עניין ואמון אינסטנקטיביים בפרוייקטים של נשים לטובת נשים (וילדים). מיד אמרתי לעצמי שאקח חלק בפרויקט כשתציג עצמה ההזדמנות בפני, אמרתי ושכחתי. מאז לקחתי חלק בפעילויות שונות (רבנים לזכויות אדם\שומרי משפט, שוברים שתיקה, לוחמים לשלום). בכולן הושם דגש על שורשיות, על מפגש ישיר ועל עשייה פשוטה שחזקה מכל אמירה פוליטית מופשטת. הספקתי גם "לשכוח" מפעילויות אלו.. טיילתי בעולם, התכנסתי בקיבוץ ויצאתי ללמוד באוניברסיטה. את האמירות המופשטות שלי תמיד ידעתי לתחזק אבל אני מודה שכבר זמן רב שלא הסתכלתי בעיניו של אדם שהיה צריך לעבור מחסום בכדי להסתכל חזרה אל תוך עיני.

את היום הזה התחלתי בנסיעת אופניים מדרום העיר, אולי בכדי להתחבר לאווירה של חוויות ראשוניות. הופתעתי מטיב האופניים הירוקות שהעירייה מציעה, ומן השבילים המסומנים לאורך הטיילת התל אביבית\יפואית, הרגשתי שמשהו נעשה פה כמו שצריך. בהחלט חוויה ראשונית במדינת ישראל…

הגעתי לים ונפגשתי עם קבוצת המתנדבות\ים היומית. פנסיונריות, אב ובתו, חברי ילדות ואשה הריונית. כמעט כולן כנראה גידלו ורוממו חיילים, היו חיילים בעצמם או שילדיהם עוד יאחזו בנשק, ואנחנו יושבים שם על החול "הציוני", מתרגשים לקראת התרגשותם של אחרים. בזמן החכיון הממושך התחלנו להכיר, זוגות ושלשות, מתלחששים על הכיבוש, על היום יום, על העתיד והעבר ואני שמתי ליבי על העוצמה המוחלטת, שם על החול, של אנשים ללא גיל או מגדר או לאום(?) שמשתמשים באותן מילים אך מדברים שפה שונה, אחרת מן העברית שנשמע ונשמיע בקונטקסט אחר.

לבסוף הגיע האוטובוס. קשה לתאר את המפגש הזה, של עשרות הנשים על ילדיהן עם הים, איתנו. ישנה ההתרגשות, המבוכה, הפלרטוט התמים עם הגלים ולצד זה, משהו מובן מאליו. הרי ילד קטן לא שואל שאלות, איך נוצרת זכוכית או מאיפה הגיעו כל המים האלו, הוא קופץ לתוכם, ולמרות שסיכוי גדול מצביע על כך שזו תיהיה לו הפעם האחרונה, הוא יודע לחוש את המים האלה בהווה.

קודם קצת מוזיקה, ריקודים משותפים, פריקת המתח מן הנסיעה, הצהרה קהילתית על רגשות קולקטיביים חיוביים ואז ישר לעניין, הרי היום עוד לא התחיל וכבר הוא ייגמר. אני נשארתי במבוכתי המתבוננת מן הצד אך אז אמרה לי אמא, בידיה, שאעודד את בנה (כנראה שהיה בן 4) להכנס יותר עמוק. רק הושטתי את ידי, הבטתי בעיניו, וכבר קפץ אלי, אוחז חזק בשתי ידיו, בוטח בי. הלב יוצא אליו או אל אמו או אל כל אחת\ד ביום הזה, אך הלשון שותקת, ואין זה חד משמעי מי מביניהם מעביר מסר חזק יותר.. והאמון הזה שניתן בנו, הוא כנראה אחת המתנות הגדולות שנקבל מאנשים שלא אמורים לבטוח בנו ככה, שכל חייהם הכינו אותם או שיכינו, שלא לבטוח בנו ככה והנה היום, והיום הזה חוזר על עצמו לא מעט כל קיץ, הגשר נבנה והוא מרגיש כל כך נכון לצעידה..

הלכנו למזח. הנשים הצעירות ביקשו להצטלם, ליצור לעצמם זיכרון מוחשי, לכלוא את הים הנצחי הזה בפיקסלים נצחיים במובן אחר. ותנוחתן בפני המצלמה כבר לא מבוישת, הן רוצות לזכור את הים, את עצמן עם הים, לא בראש מורכן או מוכיר או חושש לאבד את הרגע, אלא בגאווה, בבעלות, כי הרי הים לא מכיר בבעלות פרטית של מישהו ולכן כולנו בעליו והוא בעלינו, כמוהו ככלל הטבע הא-פוליטי הזה, המתחמק מתלאותיהן הרגשיות, הממוצאות בידי אדם.

היו שם משחקים אנרגטיים, שמחה לא מרוסנת, דמעות חבויות ובועה, של זמן ומקום, ורגש. מי ייתן ונרחיב את הבועה הזאת, שתחבוק כל, שתיהיה לנו ולהן\ם מובנת מאליה.

כתב: יונתן זייגן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s