18.7

פרעתא


תודה לכם על שהייתםן עמנו ביום הזה. היינו קבוצה גדולה, דברנית ועמלנית המחכה בסבלנות שהקבוצה תגיע. בשעה טובה ומאוחרת הןם הגיעו. הרבה אמהות ופחות ילדים. היום חוגגים את התאוג'יה בפלסטין, לציון קבלת תעודות הבגרות לבוגרי התיכון ולכן חלק מהקבוצה לא הגיע.

הים חיכה בקצף גלים, ואחרי ההמתנה נהנו המדוזות לצרוב בעור הרך. לא כיף. אבל לא הפריע להמשיך לטבול ולגנוב עוד זמן מהרטוב הגדול והמלוח הזה. הילדים לא רצו לצאת מהים והנשים לא רצו לחזור הביתה בסוף היום. בשיחת הנשים הן בטאו את התחושה של החופש שנתן להן הים והרגשה שליום אחד התאזנו המאזניים ועוד דימויים שתקראו. היום הזה שיש בו המון שמחה ותקווה אך גם כל כך הרבה כאב לב על זמן קצוב, חיים גזולים ותקוה שלא מוצאת דרך.
וכך נודה לכןם על העזרה, הרצון, התמיכה, השמחה שהבאתם אתכםן ואפשרה את קיום היום. המים היו מלאים בילדים ומתנדבים נותני ידים, מחבקים ומחייכים אחד לשני בלא צורך בשפה.
תודה מיוחדת לנעמי על הסנדויצ'ים הטובים // לריקי וטלי וליאת על ההפעלה של הילדים // לחיתאם על התרגום והרוח הטובה במעגל הנשים // ולכולכם שבאתם אחד אחת ומי שלא באו, שיקנאו.
תודה גדולה לאפרת סלע על התמונות היפות  
יעטיכו אלעאפיה,
נשות הים

_EF13891.jpg

סיכום יום
(Hebrew and below in English)  
היינו בדרכנו לחוף תל-ברוך. לכאורה סתם עוד יום קיץ. החוף הזה מוכר לאמא שלי, שגדלה בסביבה והיתה באה עם אמא שלה ואחותה כשהיו קטנות, ואחר כך עם חברות כשהיתה נערה. החוף השתנה מאוד במהלך השנים, והנסיבות לביקור בחוף היום היו שונות גם, עבור שתינו. בתור התחלה, אמא שלי היתה בדרכה לחוף מזיכרונות הילדות שלה איתי, בתה בת ה 14. ועם חברתנו ניקול, שכמונו, מבקרת מביתה בניו יורק.
גם אחזה בנו התרגשות במיוחד גדולה ביום הזה. תכננו אותו, במובן מסוים, במשך כשנה. היינו בדרכנו לפגוש ילדים פלסטינים ואמהות שלהם, אשר רובם מגיעים להיות בים לראשונה בחייהם, ועבור רובם, כפי הנראה, אולי גם בפעם האחרונה. חיכינו מאוד להיות חלק מהחוויה המרה-מתוקה הזו. חיכינו להזדמנות לפגוש ולחבור ולבלות זמן עם אימהות, בנות, ובנים פלסטיניים, לחלוק חוויה שכל כך יקרה למשפחה שלנו, עם המשפחות שלהם.
נאמר לנו מראש שלא תמיד הכל עובר חלק בימי ים האלו. ולמעשה עצם הרעיון שהימים האלה מתקיימים בכלל נראה לנו מראש בגדר נס. תוצאה של חזון ומאמץ הרואי של קבוצה של נשים חזקות, שעוררו בנו השראה עוד לפני שהכרנו אותן.
אכן, ביום הזה היה עיכוב בהגעה של האוטובוס, שהגיע מפרעתה, בגדה המערבית, בשל בעיות במחסום. חיכינו בחוף בציפיה, מוכנים, עם מים קרים, בקבוקים של קרם הגנה מהשמש, ומצופים, מתודרכים על ידי המארגנות, מחכות יחד עם קבוצה נהדרת של מתנדבים. ההמתנה יצרה אצלנו קצת מתח. היו לנו כל כך הרבה שאלות לגבי החוויה שתהיה: איזו שפה נדבר? איך הם ירגישו במפגש איתנו? איך הם יחוו את המים, את המליחות, את הגלים? ניסינו להשקיט את השאלות והתהיות שלנו, מדמיינות שעבורם ודאי המתח גדול בהרבה. 
האוטובוס הגיע ועצר ממש על יד קבוצה קטנה של מתנדבים שבאו לברך אותם בהגעה, ומהרגע שנפתחו הדלתות קולות של צחוק והתרגשות מילאו את האוויר.  אנשים נשפכים מהאוטובוס, מושיטים ידיים ללחיצה ומגע, שופעים ברכות וחיוכים, מסתכלים אחת לשניה בעיניים. ילדים מיד התחילו לרוץ קדימה, צוחקים ומצביעים אל עבר לחוף, ילדים וילדות מפטפטים בערבית בהתרגשות, שואלים את אמהותיהם שאלות. ניסינו להבין ולא יכולנו. אחרי שליווינו את הקבוצה למלתחות ולאזור מוצל, לא יכולנו אלא לתהות מה יקרה עכשיו. 
הבנים הצעירים היו הראשונים לנסות להיכנס למים, חסרי היסוס. הם היו מרוחים בקרם הגנה ומוקפים במצופים עגולים שהמארגנות הביאו. צעדנו איתם לעבר אזור התחום במים והם רצו פנימה, משפריצים, קופצים, וצוחקים בגלים. אחר כך הגיעו האימהות והבנות, מהססות קצת יותר. אמא שלי ואני החזקנו ידיים לילדה בת 4, ריטל, מתוקה להפליא, עם ניצוץ בעיניים, ששיקף בו זמנית התרגשות ופחד מהמים. בכל פעם שהגיע גל היא סובבה את הראש שלה בזמן שקפצה למעלה, בקריאה של שמחה והתרגשות, בזמן שחיכתה שהגל יעבור. הצטרפנו לקריאות השמחה שלה עם כל גל שהתקרב, והרמנו אותה גבוה עם הגלים הגדולים יותר. שמענו מסביב את הצחוק וקולות השמחה של האמהות, ושל האמהות של האמהות, שלמדו להרגיש את המגע של הים. הם החזיקו בידינו, ואנחנו בשלהן, הם דיברו איתנו וצחקו אחת עם השניה ללא הפסקה. האמהות מדי פעם נתנו באמא שלי מבט כזה מבין, אמא לאמא, כשראו אותנו יחד. חלק מהילדים היותר גדולים הסתכלו עליי במבט מבין, בת לבת. מן הכרה שקטה כזו של הסימטריה והחיבור, של יחידת המשפחה, של עוגן החיים, אמהות וילדים.
החוויה העלתה לי ולאמא שלי זיכרונות חדים של החוויות הראשונית שלנו בים בילדות. בזיכרון, כמו בחוויה ביום הזה, יותר מהכל בלטה תחושת החיבור לאנשים, לחוויה המשותפת, של ללמוד להיות באמון משותף עם הים, לתפוס יד, ולתת יד.
אלמה אבגר שוהמי ודפנה שוהמי 

We were on our way to a day at Tel-Baruch beach. It might have seemed like any other summer day in Tel-Aviv. It is a beach my mother knew well. She grew up not far from Tel-Baruch and would come here with her mother and sister when they were kids, and then with friends as a teenager. It has changed a lot over the years and the circumstances of visiting the beach today were very different too, for both of us. To start with, my mother was there with me, her 14 year old daughter. And with our friend Nicole, who, like us, is visiting from New York. 

We were also unusually excited for this day. We had planned it, in a sense, for over a year. We were going to meet a group of Palestinian children and their mothers, most of whom would be visiting the sea for the first time, and, for many, possibly their last. We were eager to be part of this bittersweet experience; eager for the opportunity to meet, connect, and spend time with Palestinian mothers, daughters and sons, to share something that is so special to our family, with theirs. 

We were told things don’t always go smoothly with these days, and the very idea that they happen at all seemed almost miraculous to us in advance. The heroic effort of a group of strong women who were inspiring to us even before we met them. 

Indeed, there was a delay in the arrival of the bus, which was coming from Fara’ata, in the West Bank. We were waiting on the beach eagerly, prepared, with cold water, bottles of sunscreen, and floating devices, having received guidance from the organizers. The waiting put us a bit on edge. We had so many questions about how things would go. What language would we speak? How would they feel about meeting us? How would they approach the water, with most of them arriving at the sea for the first time of their lives? We tried to set our own edginess aside, thinking that theirs much be so much greater. 

The bus pulled up right next to our small group of volunteers and as the door opened, the air filled with laughter and excitement. People spilled from the bus to shake our hands, give us hugs, greet us and look us in the eyes. Immediately children began to run and laugh and point to the shore and ask their mothers questions in Arabic. We tried and failed to understand. After leading the group to the changing rooms and back to the shaded area we reserved on the sand, we couldn’t help but wonder what was to come next. 

The young boys were the first to try going into the water. They were lathered in sun cream and toting float rings the volunteers had brought. We walked with them toward our designated section and before we knew it they had run in, splashing and laughing in the waves. Next, the women and girls slowly approached the shore with a wary look on their faces. My Ima and I held hands with a small girl, about 4 years old, who seemed both excited and terrified. Every time she saw a wave, she would turn her head away and wait for it to pass. We cheered with her whenever we felt the pre-wave current and watched her jump in the water. We also bore witness to the rolling laughter of the mothers and grandmothers who were learning what it was like to spend time at the beach. They held our hands and talked to us and laughed with each other constantly. A few of the mothers gave my mother a knowing look, mother to mother. A few of the older children gave me a knowing look, child to child. A subtle acknowledgment of a sense of symmetry and connection, the basic unit of family, of life, parents and children. 

It was an experience that brought, for my mother and I, almost impossibly vivid memories of our earliest moments at the sea in our childhoods. In memory, as in our experience on this day, brightest of all was the feeling of connection, of a shared experience, of learning to be in trust with others, to grab a hand, to give a hand. It was beautiful and meaningful for everyone.

Alma Avgar Shohamy & Daphna Shohamy

_EF13685.jpg
_EF13728.jpg

סיכום מעגל נשים
במעגל סוזאן, חיימה, נגה, חנן, נדא, היבה, נעמי,  שיפא, רחל, פלסטין, ריהאן, עלמה, נאהיל, לם, שהד, שני, פריאל, פאידה, ניקול, דפנה, רולה, צביה, סאוסן, גילי וחיתאם
כל אחת בחרה קלף שמתוכו תדלה את הדברים שעל ליבה שקשורים להווה, לחיים, או לחלומות.
הדברים שנאמרו: חיבור של שני מספרים הוא גדול מה'אחד' ומאפשר יצירת משהו חדש
לנשים יש את היכולת ליצור חייםלברוא עולם חדש, להביא צדק, לשבור מחסומים. האושר שנגרם לאם כאשר רואה את ילדיה משחקים עם המתנדבים. תחושה של חופש בים, למי שאין לו גישה, הדבר החד פעמי הזה מעלה מחשבות טובות. יום שמחזיר לילדות. למקום של משחק וכיף. יום שהוא מתנה. מתחברת לחג התאוג'יה שחל היום וכאילו קבלו מתנה נוספת. ים ושמש ושמיים – רומנטיקה וגעגועים למה שיכול להיות התגשמות של חלום. חופש – הלוואי שהיה לכולם באותה מידה. שמחה על היות נשים ביחד ולהרגיש טוב. לעזור אחד לשני. מפגש ראשוני שמבטל את כל הפחדים הקודמים. חיוך, יד מושטת, ללא צורך במילים.
כל עוד הבלון מפונצ'ר נמשיך לנפח אותו.
הנחתה: גילי, תרגמה: חיתאם, כתבה: רחל

_EF13377.jpg