18.8

קבוצה מרמאללה

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר 
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
 
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה

לחן: נחום היימן שנפטר השבוע

לא ברור אם החול יזכור אבל הכסאות והיושבותים עליהן יזכרו את הים שחיכה כמה שעות, את הקצף ששב אל המצולות, וחיכה … ואת ההבנה שנחתה עלינו שוב… שהגורל הפלסטיני בעידן הזה, כבר שנים רבות הוא הציפיה. לחכות זה סדר היום. קשה להפנים את זה עד שחווים איתם ביחד. להיות פלסטיני זה לחכות ולדמיין שהיהודים יעופו לי מהעינים. שהים יחזור להיות שלי. זה הזכות להרגיש זכאי… אמרו הנשים במעגל. הכל מן אללה הם משננים כי אין תשובה אחרת בימים אלה שתעשה יותר טוב לנפש.

אז עומד לו בריון במחסום ומחליט איך יראה היום שלהם. והם עומדים מולו, והוא יכול לקרוע את התעודה ולזרוק לפח, ולהתנצל וזה לא אייטם. כי באותו זמן הורסים פחונים ואוהלים של בדואים בשמש או מבצעים אימון בשטח של אל-פוואר כאילו אין אדם. מחוררים את הבתים, פוצעים והורגים.

אז להתלונן על אוטובוס שלא עבר בזמן את המחסום זה לא סיפור. זה פיהוק אחד גדול. וזאת ההבנה הכי גדולה שלנו מהיום הזה.

כשעלינו לקבל את הנשים והילדים עם הכעס המטפטף שלנו קבלנו קבוצה מחייכת, אולי לא עליזה אבל אף אחד לא ראה על הפנים את הגזילה. זה החיים. הכל מן אללה. "בהימש" (לא מעניין, לא אכפת) אמרו הנשים.

המשכנו את היום כאילו לא קרה. הים היה נעים ומלטף. הנשים התרגלו, התערסלו, צחקו, נרגעו, הפחד עבר במהרה, הדרבוקה הביאה צהלה מסויימת והשגרה בכל כבדה שרתה על היום. סנדויצ'ים בזמנם, אבטיח בזמנו, קרטיב כנ"ל. מי סופר זמן אבוד?

המשכנו ליפו ואחרי ארוחה טובה, נהנו הילדים מהפרפרים היפים של מיכל ומשחקי חברה מלאו את החלל בצחוק גדול, אודות לאקילה שנכנסה בקלות לתפקיד בלי שפה ובלי רישום.

הייתם מתנדבים נהדרות. אין מילים. מלאים אמפטיה, רצון טוב ועשיה טובה. איזה כיף להכיר אתכם. תודה לשוש על הסנדויצ'ים הנפלאים, למיכל אשר על הפרפרים, לבינת אחמד על העזרה בהנחיה של מעגל הנשים, היית נפלאה.

אנו מודות לכם מכל הלב.

תמונות שצילום ברוס שפר תמצאו במדור "תמונות".

נשות הים

***

האוטובוס עם הנשים והילדים מאזור רמאללה היה תקוע במחסום קלנדיה שעות אחדות, והיה חשש שהקבוצה לא תגיע. טלפונים רבים של רחל הצליחו להעביר את רוע הגזירה, ובחצות היום הגיעו הנשים והילדים, צמאים, פגועים וכועסים. אבל קבלת הפנים הנלהבת של המתנדבים  ומראה הים וריחו המשכר, שינו באחת את מצב הרוח, האימהות התמקמו בכיסאות תחת השמשיות, והילדים קפצו עם הגלגלים למים כאילו אין זו להם הפעם הראשונה.

מן הסתם, אילו אכן לא היה האוטובוס עובר את המחסום בגלל הקשיים שמערימים שלטונותינו – הייתי כואבת, וכותבת ביקורת נוקבת. אבל מאמציה של רחל נשאו פרי והאורחים הגיעו בשלום, אם כי באיחור רב שהצריך עריכת שינויים בלוח הזמנים.

כמו בכל יום ים, צהלות הילדים במים, הכיבוד הנדיב, השיחות עם האימהות והצילומים המשותפים איתן – שימחו את כולם עד מאוד. אבל ברצוני להתמקד הפעם דווקא בצד הישראלי. כולי הערכה עצומה ליוזמה ולביצועים של העושות במלאכה, צביה, רחל, עמירה, ריקי וגם גילי, שפועלות מאחורי הקלעים ומכינות זה שנים את התשתית המורכבת להצלחת המשימה. ואני מתפעלת מהמתנדבים שלמרות מגוון הגילים והעיסוקים (סטודנטית לרפואה לצד איש מחשבים, מורה בפנסיה לצד מדריך שחייה, קשישה בת 82 לצד יוגיסטית נמרצת….) יש לכולם מכנה משותף: האמונה בשוויון, הזיקה העמוקה בתיקון העוול והשאיפה  הנפלאה TO DO GOOD.

התרשמה ורשמה רות קלי

 

מודעות פרסומת