19.7

אימתין

 
איזה כיף לחזור הביתה אחרי יום טוב. שמשהו טוב התרחש, בעזרתך, או בלעדיה. שהאויר שאתה נושם מלא יותר, ואיזה תחושה שכל הטוב כאן, רק צריך לאחוז אותו ולא לתת לו ללכת.
אפילו שמציל שבמקום להציל החליט להציק, או בהמשך שבטלו לנו את יום המחר מסיבות שאינן בשליטתנו… עדיין יש לנו כח לעשות, לשנות, להביא טוב, וההפרעות שבדרך לא ירתיעו אותנו.
סליחה על הפתיחה האולי לא מובנת, אבל ככה חזרתי היום הביתה ואולי גם אתם. מאוחר. יום מבלבל שהתחיל נפלא. עם קבוצה שמחה וים משתף פעולה ומקפיץ. תוך רגע הבינה הקטנטונת הזאת שכשיש גל קופצים.
וגם שהגל לא בא היא כבר חכתה לקפיצה. ומה עוד צריך כדי שנבין שאין הבדל. שאנחנו והם רוצים לחיות נורמלי. לקפוץ כשבא גל.
מאד מסקרן לשמוע חוויות שלכםן כמי שעבורו המפגש חדש וראשוני. מה זה מרגיש. הלוואי שתכתבו לנו ונדע.
בנתיים נותר לנו להודות לכם מכל הלב. הייתם מקסימים, משתתפים, לוקחים אחריות , והכל לטובה. כיף גדול לנו להכיר בכל פעם אנשים חדשים שמצטרפים וישר נכנסים לפעולה כאילו היו שם תמיד.
בשבילנו מעבר לכותרת של "ילדי פלסטין" זהו גם מסע להיכרות שארית ישראל, זו שעדין רואה את האחר, מחפשת קשר, רוצה לשנות, ולא מפחדת.
תודה לכם שהייתם איתנו. תודה מיוחדת לעדינה שהכינה את הסנדויצ'ים הטובים 🌼לטלי שבאה כל שנה למועדון להפריח חלומות בדמות עפיפונים צבעוניים עם הילדים ☀תודה לאימאן סאטל, שתרגמה את מעגל הנשים,
ולשרון שכתבה סיכום יום🌿לענת שהיתה עד סוף היום כולל השייט וגם צילמה🌻ולשד'א שעזרה בתרגום בכל הזדמנות, והמשיכה איתנו למועדון ולשייט🌷ולכולכם אחד אחת על היותכם היום איתנו. ועם הקבוצה המשפחתית מאמתין.
נשמח לתגובות, תמונות, וכל מה שנשאר בראש,
ונפגש שוב
🍉
נשות הים
 
==================
הי,
תודה רבה על אתמול,
פעילות מדהימה. שמחתי להיות חלק מזה.
ענת גוטמן-חלוקת קרטיבים
צילום: ענת גוטמן
====================
סיכום היום

החיוך עולה והלב מתרחב למראה הנשים, גברים, נערות  והילדים המתקרבים לאט לאט לחוף, חיוך הוא כל מה שצריך בכדי  לשבור מחסומי שפה, ביישנות וזרות.

‌מאוד מהר אנחנו במים, אני  מתבוננת לראות את העיניים המתרחבות לנוכח הנוף ,החיוך וקשובה לצחוקים צרחות השמחה  וההתלהבות שילוו את השעות הקרובות.
‌זו פעם ראשונה בים של מרביתן/ם וההתלהבות בהתאם.
‌אני חושבת לעצמי מצד אחד שמחה בשמחתם  ממש ומתרגשת להיות כאן ומצד שני כמה המצב הוא לא נורמלי, איך יכול להיות שבחורה בת 19, סטודנטית, שנותנת לי יד במים מעולם לא הייתה בים….
‌היו בשעות האלו בעיקר חיוכים וצחוקים התגברנו על מחסום השפה וזכרנו שכולנו א.נשים.

‌אז הלב התרחב, וברור לי שאחזור
‌מזמינה את כולכם לקחת חלק בפרוייקט המקסים הזה, זה אור קטן בחושך מאוד גדול שנמשך 52 שנה.

כתבה: שרון גמזו

==================

מעגל נשים

במעגל הנשים השתתפו 10 נשים מהקבוצה מאמתין, וכן ענת, גילי ואימאן.
שיחקנו במשחק קלפים מצוירים, כל אחת לקחה קלף עם ציור המשקף את הרגשתה וספרה לקבוצה על כך.
הנשים ספרו על החשיבות הרבה שהן נותנות לבית, למשפחה, לאהבה, על הרצון לנוח, על כך שכדאי להשאיר את מידע לעצמנו כדי לא להפגע ועל הזמן שעובר מהר מדי….
הרגשנו שהן רוצות למצות עד תום את יום הכיף המשפחתי ולא מעוניינות להרחיב את הדיבור על הצרות ולפתוח פצעים.
בסוף המשחק הקראנו להם את דף העמדה שלנו והן הקשיבו קשב רב והודו לנו על יום הים הנפלא. אמרו שבחיי היום יום היהודים שהן פוגשות הם מתנחלים וחיילים והיה כיף לפגוש אנשים אחרים עם כוונות טובות שקיבלו אותם בחום רב. היה חשוב להן גם שהילדים ראו וחוו זאת.
כתבה והנחתה גילי צמחוני בעזרת תרגום של אימאן סאטל
image.png
מתי בפעם האחרונה חשבתם על פעולות פשוטה כמו ללכת לים?
בגד ים, מגבת, קרם הגנה ובקבוק מים, ויאללה. מקסימום לבחור חוף עם חניה, עם פחות אנשים, עם פינת חמד. אבל לא משהו מסובך.
עכשיו תחשבו על משפחות וילדים פלסטינים. ילדים בכפר פלסטיני. נניח בנפת קלקיליה, כפר שבנפה שלו עוד כ-15 כפרים פלסטינים, שיחד חלקו את החוויה ש 120,000 דונם שלהם הוחרמו לטובת עיר הקונצנזוס אריאל, דרכים עוקפות, גדרות הפרדה. הא, כן, גדרות הפרדה. מהשטחים שלהם שבינתיים עוד לא הוחרמו סופית. רק שבינתיים למטעים והגידולים שלהם שם (כמובן שאין על מה לדבר על בניה שם, באדמות שלהם, שיש להם קושאן עליהם) הם יכולים לקבל אישורים במשורה לטפל בעצי הזית, למשל. משהו כמו שבועיים בשנה, ופה ושם לדאוג שההשקיה איכשהו עובדת ומתנחלים לא חיבלו, נניח.
אז זה הכפר, ופה הים. למותר לציין שילדי הכפר, שנולדו לתוך האין-כיבוש, מעולם לא ראו ים. טוב, לא רק הילדים. גם מרבית הוריהם.
מול הטמטום והרשעות הזאת עובדת חבורה מופלאה של "נשות הים" (הישועה תגיע מנשים. תפנימו.מ-נ-שי-ם) מארגנת זו השנה ה-13 כל קיץ הסעות של קבוצות, בעיקר ילדים ואמהות וקצת אבות (נו, ברור, האבות זה סכנת נפשות). מעל 20 אוטובוסים בכל קיץ. בוקר בים. ארוחה במסעדה ביפו, הפעלות אמנות במועדון מקומי ושייט חופים. וחזרה למכלאה, לכפר.
כל קיץ מכפרים אחרים, ילדים אחרים, 1400 בערך. פעם ראשונה בים.
גם הבוקר. הגיעו הילדים והאמהות, וכאמור כמה אבות, והגיעו כ-20 מתנדבות. כן היינו גם כמה מתנדבים. וחוץ מהמציל הנחמד בחוף, "נשות הים" גם שוכרות את שירותיו של המציל המופלא מבריכת האונ', כי כן, הילדים, האמהות, האבות, אף אחד מהם לא יודע לשחות. בכלל.
"נשות הים דואגות לגלגל לכל ילד, למצופים, לכריכים, לארטיקים, אבטיחים, ציליות, כדורים… נדבר על זה. נדבר על זה כי הן צריכות תרומות.
הילדים נמצאים בשטח מסומן ואנחנו משגיחים. משגיחים בטרוף כי … נכון, 50 פוטנציאלים קטנים להעלמות. משגיחים ומשחקים אתם. מלמדים אותם איך לעשות חיים במים. איך לא לפחד מגל קטנצ'יק. איך להכניס ראש למים. איזה טעם יש למים. להשפריץ.
ואז הבנתי משהו קטן. ממש קטן. שהם לא ירגישו את הדבר המוזר הזה של לצוף במים. של לנתק מגע מהקרקעית, ולצוף.
אז בלי שהמציל הראשי ירשה, ועם העלמת עין מתוקה של המציל שלנו, הרשתי שבכל פעם ילד אחד יצא אלי, "לעמוקים". ושם למדתי את המילה ל"להרגע", הראתי להם לעצום עיניים, והוא, היא, הילד, הילדה. צפו. וזה הפלא: בכל פעם שילד צף בעיניים עצומות, מיד עלה חיוך ענק, כביר על שפתיו. מיד. וכשהגדילו עשות, ולמדו להניח את הראש על הגלגל וממש-ממש לצוף, החיוך הגיע עד קפריסין. וכשהרשו לי לעזוב את הידים שלהן שאחזו בהן בעדינות, להניח את הראש על הגלגל, לעצום עיניים ולהרגע – החיוך חצה את האוקיינוס כולו. בחיי.
כל ילד דקה-שתיים. לא יותר. כי הילדים על "הקו" של השטח הסגור רוצים גם, והמציל בסוכה…
והכי הכי החיוך של את'יר, עלמה בת 19, סטודנטית להנדסת מחשב, שחזרה שוב ושוב להיות איתי במים, להרגע, לצוף, וברגע מסויים היא קלטה שיורדות לי דמעות, ואמרה לי באנגלית, בשקט it's alright ואמרתי לה במים, זה ממש לא אלרייט. אמרתי לה לאת'יר שאני מתבייש. שזה לא בסדר ואני מתבייש ומצטער ומקווה שממש בקרוב היא לא תצטרך את הרשות של אף אחד לבא לים.
וכל מה שלאת'יר היה לומר זה אינשאללה, ותודה.
תודה ל"נשות הים". כאן תורמים ומתנדבים. ולא, לא צריך להיות סמולנים בשביל זה. צריך להיות בני אדם.
כתב: גלעד מלצר (הורדתי מהפוסט שלו בלי רשותו)
———————————–
והנה איתמר ציגלר:
r
היתה לי הזכות להצטרף הבוקר לפרוייקט ״ימי ים לילדים פלסטינים״ יחד עם עוד כ-20 מתנדבים. היינו בחוף הים עם בני ובנות הכפר ״אמתין״. כפר שממוקם בנפת קלקיליה, בקרבת עוד 15 כפרים בערך ש-120,000 דונם מאדמותיהם הופקעו לטובת אריאל, והתנחלויות אחרות.
הרגעים הראשונים בהם טובלים הילדים בים בפעם הראשונה בחייהם, מרגשים עד דמעות. דקות ארוכות של צעקות של התרגשות, של פחד מהול באושר גדול. ילדים מגיל 1-14, שגם הגדולים שביניהם חוו הבוקר את מי הים בפעם הראשונה בחייהם. כן, אתם קוראים נכון, בפעם הראשונה בחייהם. אפילו ההורים, חלקם מעולם לא בילה בחוף הים. וכן, הם גרים קילומטרים ספורים מהחוף. אשכרה. מציאות שכזאת.
את הכובע שחבל שלא הבאתי אני מוריד בפני ״נשות הים״, שכל שנה גורמות לזה לקרות, זו השנה ה-13. רחל אפק, צביה שפירא, עמירה איתיאל, ריקי שקד טריינין התחילו, ומאז המעגל עוד התרחב. 3 פעמים בשבוע במשך חודשיים, דואגות להביא את המשפחות, 1400 ילדים בערך כל שנה (!) קודם לים, מ-8:30-13:00 ואז לפעילויות במועדון ראביטה ביפו 14:30-16:30 וגומרים בשיט בנמל יפו.
לכל הפעילויות האלו צריך מתנדבים. אפשר כמובן לבחור את סוג הפעילות ולא צריך לעשות הכל. הנה הפרטים להרשמה, יצרו אתכם קשר.
תתנדבו, תתרמו. וכמו שחברי גלעד מלצר כתב על אותה חוויה מהיום: “לא צריך להיות סמולנים בשביל זה. צריך להיות בני אדם”.