19.8.15

דיר בלוט

כמה חבל שלא למדתי ערבית, חשבתי לעצמי לא פעם במהלך יום ה- "Min El Bahar" היום, יום ים לילדים פלסטינים ואמהותיהם. כאשר הגיעו אל חוף תל ברוך, ניגשנו אל האוטובוס בכדי ללוות אותם אל מקום הישיבה שלנו על החוף. למרות שעוכבו במחסום כשעתיים וחצי, ירדו מחויכים, אנרגטיים ונכונים לעשות כיף. וכך היה: יום שכולו שמחה, צחוק, שמש, מים, אבטיח וקרטיבים.

להיות שם ברגע הראשון בו ילד\ה, נער\ה, איש\ה מתוודע\ת לקיומו של הים, קולו ותחושתו הינו רגע מרגש מאוד. לא שיערתי עד כמה החוויה תהיה אמוציונאלית עבורי. כאשר נכנסו אל המים לראשונה הבחנתי באם ובת מחזיקות ידיים ומתגלגלות מצחוק בניסיונן להבין כיצד יש לנהוג עם הים. התרגשתי כל כך שממש כבשתי את ליבי ואת הדמעות המתבקשות.

מכיוון שהשפה נעדרת, את\ה נאלץ\ת ליצור קשר על דרך אחרת. בתחילה לא ידעתי כיצד, הרי כל מה שיש בפי הן מילים כמו "חביבתי", "אהלן", "מרחבה", "שוקראן" "תפדל" וכד'. מסתבר שכשהכוונות חיוביות, לא צריך הרבה יותר.

מתנדבי\ות מחסום watch מושיטים יד, באופן מילולי וסמלי לילדים ולנשים המצחקקים בניסיונם להובילם בבטחה אל זרועות הים. מצויידים בגלגל מים מתנפח, הם נכנסים אל המים, נתמכים במישהו, בין אם זר, בין אם קרוב, וחווים את הים לראשונה. כך, מתכנסים מספר שעות לכדי רגעים צרופים של שמחה.

החוויה כולה שם: שמש, ים, אבטיח, סנדויצ'ים, קרטיבים, תיפופי טרבוקה, פיזוזים לקולה, עלי גפן ממולאים פרי ידן של האמהות האדיבות, משחקי מים, דאגה לשלומם מבחינת מים והגנה מהשמש והכי חשוב: רצון הדדי ליהנות ולהיות שם.

חוויה מיוחדת במינה חשבתי לעצמי בדרכי הביתה. אכן זכות גדולה. וכמה מוזר שהים נגיש לי בכל רגע בו אני חפצה. עבורם זו אולי הפעם האחרונה.

כתבה: נטלי שטרובל

מודעות פרסומת