20.7

קבוצה מהג'הלין (שניה לשנה זו)

 
עברו יומיים והיום שלנו שקע עם החדשות שמתרגשות עלינו. המחשבה כבר הולכת הלאה. מה צופן לנו העתיד הקרוב.
ובכל אופן נחזור  בנוסטלגיה ליום חמישי האחרון.
ומאחר ולא נשלח סיכום יום אתחפש לרגע לזו שזו לה הפעם הראשונה בים עם ילדים אחרים. קצת קשה. אני כבר לא מכירה ים אחר.
אני זוכרת את הימים שאריק שרון הפחיד את העם, כמו הביבי היום ואמר: הפלסטינים ימלאו את החופים של תל אביב!!! לא ישאירו לנו מקום !!!
ואני ושאר עם ישראל נבהלנו… כי ככה אנחנו בנויים.
מאז עברו הרבה גלים, המון גלים, נהייה סוער, והגלים ממשיכים לגאות, לא ברור לאיזה גובה הם יכולים להגיע. עדין לא רואים סימן ליונה לצד התיבה המקרטעת…אבל "אנחנו" השתנינו. כבר לא נבהלים מהצהרות של "מנהיגים".
ובתוך המבולקה הזאת קפצצו להם הילדים החמודים כבתוך שלהם, חיוך קבוע על הפנים, פנים יפות יש להם לג'הלין, צרובות שמש, חיתוך מושלם, סוג של גאוה מתריסה. לפעמים נמסה עם החיוך ולפעמים מתעצמת עם תנועות הדבקה. כאילו מספרת לעצמה סיפור שאנחנו לא חלק ממנו. או לפחות לא יכולים להבין מה מסתתר שם בראש. הם עמדו בשורה ישרה במועדון, * צמודים אחד לשני, מסודרים לפי הגובה, "הדחיה" הם קוראים לזה. דחיה שאני יודעת זה קורבן. אבל לא נראה לי שזאת המשמעות במקרה זה. התנועה קבועה ויורדת ועולה כמו הגלים, כשהם נמוכים, לכל ילד יש איזו וריאציה קצת שונה לפי מזגו, וזה נחווה לי כמו סוג של מדיטציה. אחרי שורת הבנים, עולה שורת הבנות והיא קצת יותר משוחררת, משום מה, ויותר סקסית משום מה, ויש בה הופעות סולו מול השורה שמתחלפות. ואנחנו היבשות הסמולניות נמסות. אין מה לעשות.


והים סער לכבודם, כאילו התכונן יומיים לכך. שכן בימים הקודמים היה רגוע. הוא ידע שהם יגיעו. הוא ידע שהם זקוקים לזה. היה תענוג לראות אותם מחכים לגל הבא שיבוא ויסחוף אותם לתוכו. והם יצללו לתוך המלח ויעלו עם עיניים נוצצות ודומעות, ולידם נשים (מורות) בתוך גלגלים גדולים, מתעלמות לחלוטין מהילדים ומתמסרות לגלים האלה, כאילו אין אללה.
בהמשך היום ספרה לי עזיזה, שהיה קשה בספינה. כלומר היא ממש סבלה אבל הילדים, כמו ילדים, כנראה אהבו את הבחילה שזה עושה. מתי עוד יש להם הזדמנות כזאת.
בזמן שאני כותבת מופיעות הודעות וואלה על חלמיש. מה קרה שם לעזאזל. אין חישק לחזור למציאות. יותר טוב מתחת לגלים או מעל, ובלי לדעת כל הזמן.
אז ככה, נודה לכםן שהייתםן מתנדבותים נפלאים. חייכנים, נעימים, עוזרים, מתכוונים. אין כמוכןם.
תודה לסנדויצי'ים של ציפי, המושלמים! גם בלי עדשים צבעוניים. לטלי וריקי שמתמקצעות בהדרכת ילדים ויקבלו תואר בסוף העונה, ולכולככככם!
מודעות פרסומת