22.7

אידנא
אנו מודות לכםן על היותכןם עימנו ביום הזה, ה16 במספר לעונה זו. אם נתעכב רגע, נזכיר לעצמנו כי ביום הזה עדין שוכב עבדלרחמן בן ה10 בטיפול נמרץ עם פגיעת כדור חי במוח; ובבוקר הזה עולים הדחפורים על בתים בצור באהר והכל מסיבות ביטחוניות או חוקיות של מדינת ישראל שתמיד תדע להתאים סיבות לארוע. והכל ממשיך וזורם. וגם אנחנו זרמנו היום עם קבוצה נחמדה ומקסימה מהכפר אידנא, שנשותיו הגדירו עצמן כ"פלחיאת" כפריות בגאווה לא מוסתרת. הייתםן לנו לעזר שאין בלתו. היינו צריכות לתמרן בין ים גבה גלים, מדוזדז, מרוחק מהסוכה "ערישה" שלנו, ולהיות בטוחים שכולם איתנו. כולל קבוצת גברים שאולי ירצו דברים אחרים ממה שאנחנו מציעות. בסופו של דבר הסתבר שגם הם אוהבים לצייר, לרקום חלומות צבעוניים עם החומרים של אסתי ותמי, ולהנות מהיום שנפל לידיהם. ראש הקבוצה מג'די, שהחליף את אשתו פטימה, אישה יוצאת דופן שעקב פעילותה כמקדמת פרוייקטים בקהילתה, סורבה להגיע "מסיבות ביטחוניות", כתב לי בסוף היום שהיה להם יום נפלא ומאושר, והם מודים לנו על הכל. היום הזה היה מאד מיוחד בגיבוש הקבוצתי, משפחתי שלו. מצאנו חבורת נשים צעירות עם המון שמחת חיים, סקרנות, חכמה, רצון לפרוץ גבולות, תקראו על כך בסיכום המעגל למטה. התחזקנו באמונה שהמעשה הזה מצליח להעביר אליהם את  המסר שיש כאן ציבור שרוצה לשמוע את הקול שלהם, מכיר בעוול ומזדהה איתןם. אתם הייתם איתנו וכולנו חלק מזה, אם תרצו או לא. 

תודה מיוחדת ליעל על הסנדויצ'ים הטובים // תודה לאסתי ותמי על ההפעלה הנפלאה והעקבית שלהן  // תודה ליוסרה על התרגום במעגל הנשים  // תודה מיוחדת לנדב שרק הגיע וכבר ידע בדיוק לשם מה נועד הארגז הירוק וגם לתת יד לנערות בים. חבל שלא צלמנו היום מספיק // ולכולכןם אחד אחת על המחשבה, התמיכה, העשיה, וההיות, ותודה גדולה לפואז שנגלה לכם בהמשך על מה ולמה // ותודה להילה על הסיכום המרגש . נראה לי שהיא נותנת את התשובה לשאלת הבוקר שלנו. מה זאת אהבה. מה תגיד יוסי? קשור או לא?
יעטיכו אלעאפיה 
נשות הים

IMG-2289.JPG
image.png

סיכום היום

קצת לפני תשע, השמש כבר יוקדת. מגיעה באיחור קל (בכל זאת, פקקים של בוקר שאי אפשר להימנע מהם) לסוככי הצל הגדולים שליד סוכת המציל בחוף תל ברוך.

זאת הפעם הראשונה שלי עם פרוייקט מן-אל-בחר שמביא ילדות/ים פלסטיניות/ים בפעם הראשונה לים. אני קצת חוששת, הרבה מתרגשת ומאוד שמחה לזהות מרחוק חבורה של אנשים מנפחת ערימה עצומה של גלגלי ים בכל הצורות והצבעים. אמרתי שלום, הצטרפתי למנפחי הגלגלים ומגלגלי הסמול טוק, ותוך שניות הרגשתי שייכת, כאילו אני מכירה את האנשים האלה שנים. זה כנראה מאוד פשוט שמה שמחבר את כולם זה אהבת אדם וכמיהה לשינוי.

ארגנו את הציוד, קיבלנו תדריך מקיף על הפעילות וסקירה על אידנא – הכפר שנמצא באזור חברון שממנו מגיעה הקבוצה, ועלינו לקבל את פניהם בחנית החוף.

דלת האוטובוס נפתחה והדופק שלי עלה מציפייה והתרגשות. ילדים וילדות, בני ובנות נוער, נשים צעירות ומבוגרות עטויות עבאיה, שלרובם זאת הפעם הראשונה בים, ירדו מהאוטובוס בחיוכים, ועטפו אותנו, המתנדבים, בפטפטת נרגשת ובשמחה מדבקת.

לא יודעת אם יצא לכם אי פעם לראות את מנעד ההבעות הרחב של מי שרואה ים לראשונה בחייו. זאת תמיהה שמתחלפת בחשש, שהופך להתרגשות ושמחה שמתגבשים לכדי אושר. ככה זה פשוט, וכמה שזה יפה.

אחרי התארגנות מהירה במלתחות אנחנו יורדים אל החוף. מורחים קרם הגנה, עוטפים בגלגלי ים את כולם, ויאללה – למים. חמושה באהבה ענקית לילדים (בעיקר המאתגרים שבהם) ובארסנל מילים חדשות ששיננתי ממילון הים בערבית, רכנתי אל עבר למאר – ילדת קסם בת קצת פחות מארבע, חייכתי אליה, הושטתי לה יד והצעתי לה להיכנס איתי מים.

😊

למאר, לדברי אימה, לא ממש אוהבת מים ומאוד מפחדת מהם. לכן טבלנו בהתחלה רק את קצות האצבעות. "לא תחאפי, אנא מעכי" – הבטחתי לה, ולאט ובהדרגה הפחד התפוגג ופינה מקום לביטחון ועליצות עתירת אנרגיה (וכמה אנרגיה שיש לה!) של ילדה בת ארבע. מה שהפצפונת הזאת עשתה בפחות משעה לוקח לילדים אחרים ימים! ההסתגלות שלה למים היתה כל כך מהירה, אינטואיטיבית וטבעית, שמהר מאוד היא למדה לצלול ולעשות בועות, לצוף על הגב ולהניח עלי ראש ולקפוץ איתי הכי גבוה שאפשר בוואחד, תניין, ת'לאת'ה כשמגיע גל (והגלים היכו בנו ללא רחם). אין לי מושג כמה זמן היינו במים, אבל גם כשהשפתיים שלה הכחילו והיא רעדה מקור, היא לא הסכימה לצאת! נו, ילדה… 

עם ג'וד המתוק בן השלוש, שלא הסכים להכנס למים והביט בחבורה העליזה בערגה, בניתי ארמונות בחול ושיחקתי בבריכה הקטנה שמילאנו בצעצועים. עם דוניה בת העשרים דיברתי באנגלית בין גל לגל ובהפוגות ההתחממות שלקחנו לנו בחוף על לימודים ועל עתיד טוב יותר לכולם, ועם ארדואן צחקתי בקול וגיליתי שהיא אוהבת את המוסיקה של אייל גולן, שרית חדד ועומר אדם. הערבית שנשכחה ממני עם השנים חזרה אלי בהדרגה, ומצאתי את עצמי מצליחה לתקשר לא רע ובמין תמהיל משעשע של עברית, אנגלית, ערבית, תנועות ידיים ומבטים. העיניים לא הפסיקו והחיוכים אמרו הכל!

בכלל, חיוכים הם שפה בינלאומית פורצת גבולות, ממיסת חומות ומנפצת מחסומים. זאת שפה שכל מי שנכח בחוף – בין אם כחלק מהקבוצה ובין אם כמתרחץ שנקלע לאזור שלנו במקרה – מבין היטב. וכולם חייכו. כל הזמן. למרות צריבת המדוזות.

בין לבין יצאנו בדבוקה צוהלת ומלאת אהבה להפסקות התרעננות של מים קרים, כריכי חומוס ושוקולד שנמרח יופי של הפנים, אבטיח צונן וקרטיבים מטפטפים. כל אלה – בשפע ובנדיבות ליבם של המתנדבים.

לצערי לא יכולתי להצטרף להמשך הפעילות, ובצהריים נפרדתי בחיבוקים חמים ובהיי מטורף מהקבוצה. למרות שאיך שנכנסתי לאוטו התקשרתי לאלוני ושפכתי עליו את עוצמת החוויות והרגשות שזה עורר בי בשטף מילים שהוא לא הצליח לעצור, לקח לי כמה שעות לעבד את היום הנפלא הזה.

אז מה היה שם?

היתה קבוצת אנשים (צביה, הדסה, רחל וכל האחרים – אתם פשוט מדהימים!) שפועלת בהתנדבות וסוללת דרך לשינוי.

היה חיבור טבעי ונטול מאמץ של אנשים, שאילו היו הדברים תלויים בהם, מזמן היה כאן שלום.

היתה חוויה מזוקקת וראשונית של ים עבור מי שאינם יכולים לפקוד אותו בחופשיות.

היו ילדים שהיתה לנו הזכות ליצור איתם ועבורם חוויה בלתי נשכחת.

היתה שם עבורי חוויה מכוננת, שאין ספק שהיא הראשונה מבין רבות עם הפרוייקט החשוב הזה.

היו שם שמחה וחום אנושי, ובעיקר – היתה שם אהבה גדולה.

והרי זה מה שחשוב.

כתבה: הילה כוכבי

4f766db0-d9c7-4283-8848-e3709caeb6ff.JPG

מעגל נשים

מעגל הנשים היה שונה הפעם, בין השאר בגלל גיל המשתתפות. אנחנו מבקשות לרוב שאימהות לילדים קטנים תלכנה עם הילדים למועדון ושאר הנשים תבואנה אתנו למעגל, אז יוצא שהחתיארות (זקנות) אתנו ואנחנו זוכות לשמוע את חכמת החיים ממרום גילן. הפעם אלה בלי הילדים היו דווקא צעירות שפשוט עוד לא הספיקו (להתחתן, ללדת) ונהנינו ממרץ פרץ נעורים. חבורה של נשים צעירות, פמיניסטיות, מקסימות, שלא מוכנות לוותר למרות שהחיים קשים.

במעגל אנחנו משחקות שכל אחת בוחרת מתוך הקלפים המפוזרים על הרצפה קלף עם ציור שמייצג את המחשבות/הרגשות ביום הים שהיה או בכלל. הן בחרו כל אחת שני קלפים כמובן (:

מאד בלטה השאפתנות שלהן. קלף עם ציור של פרש על סוס המסמל חופש, יכולת להגיע רחוק ולאן שרוצים. קלף עם תמרורי הכוונה המסמל את הרצון לבחור את מסלול החיים. אחת שעובדת במספרה ורוצה לפרוץ ולהיות מדריכה. אחת שמאורסת לבחור שלא מוצא חן בעיניה והיא עושה הכל כדי לא להנשא לו. אחת שרוצה להיות שוטרת וקרובת משפחה היא המודל לחיקוי, אחת שבחרה ציור של כתר וההסבר ברור…

והייתה כנות. אמנם על הכיבוש לא דיברו הרבה, גם כי לא רצו לבאס לעצמן את היום היפה הזה וגם כי מצב הכפר הזה כנראה לא במיץ של הזבל. אבל דברו על כעס עצור במשפחה עם תמונה של אגרוף קפוץ, דינמיקה של בושה, קלף עם תרגיל בחשבון כי אנשים קטנוניים ועושים חשבון זה לזה.

והייתה תקווה עם תמונה של נר דולק וזוג מתנשק וים מקסים.

והיה כאב וצער על אובדן של אבא שמת, צער על הבעלים שלא יכולים להיות איתן ביום רומנטי שכזה בים ושעון חול שמזכיר שהזמן אוזל

והיו חיוכים מקסימים וצחוקים מתגלגלים

ולקינוח סולו דבקה ושירה.

נפרדנו לאחר שהן סיכמו עם משפט אופטימי (או לא, זה כבר עניין של פרשנות)-

יש פתרון, שני הצדדים יכולים להדבר ולהגיע להסכמות, אבל צריך שבשני הצדדים יהיו אנשים כמונו וכמוכן.

הנחתה רחל, תרגמה יוסרא, כתבה גילי.

עידנה5.jpeg

במועדון למעלה, בשייט למטה

עידנה4.jpeg
מודעות פרסומת