22.8

זיתא

אין להן יום יום ים ולא חג יום יום, ואני תוהה – מה עובר לנשים האלה בראש לקראת היום החגיגי הזה, בעת הנסיעה הארוכה באוטובוס, כשמורידים אותן במחסום לביקורת אישורים וכשהן מגיעות סוף סוף למקום המפגש. רבות מהן, בעיקר הילדים, רואים את הים בפעם הראשונה בחייהם..

הבוקר, בעשר לערך, הגיעה לחוף תל ברוך מהכפר זיתא קבוצה גדולה של נשים בגילאים שונים ומספר קטן מהרגיל של ילדים. בין המתנדבות שהלכו להקביל את פני האורחים היו גם ריקי ורחל   שנוסעות לזיתא כל שבוע ללמד שם עברית ויוגה. הפגישות היו לבביות, האורחות הגישו לכל מתנדבת פרח, ונשמעו מפינו מילים ומשפטים בערבית מגומגמת, ומפיהן בעברית מהולה באנגלית ובתנועות ידיים.

אנחנו, כ-20 מתנדבים, באנו מוקדם כדי להתכונן. הבאנו כסאות ושמשיות, ניפחנו גלגלי הצלה, דאגנו לבקבוקי מים קרים וכוסות, והתיישבנו במעגל לתידרוך היומי. מורן ניהלה סבב שמות, וצביה הוסיפה מידע על "מין אל-באחר" לחדשים שרק היום הגיעו.

בזו אחר זו העזו הנשים הערביות להיכנס למים, לבושות בשמלותיהן ומעיליהן, חגוּרות בַּגלגלים שניפחנו, נרגשות ומחייכות מהחוויה שניחתה עליהן. הילדים השתלבו כמו ילדים מכל מקום בעולם. ושוב חשבתי עליהן, על היום היקר הזה שבימים כתיקונם היה יכול להיות יום רגיל של משפחה ממוצעת בחודשי הקיץ הלוהטים.

אחרי הכריכים, והאבטיחים, והארטיקים, והמשחקים, והשיחות בין כולם, נסענו ליפו לארוחת צהרים צנועה וטעימה. בתום הארוחה ישבנו כולנו במעגל גדול וצפינו בהצגה קצרה של להטוטן. לסיום הלכו הילדים לפעילות עם מדריכים, והנשים בהנחיית ריקי ועמירה ובתירגומה של אילנה שיתפו בחוויה שהייתה להן במשך היום. בין הדברים שנאמרו בגילוי לב:

  • יש אור בקצה המנהרה.
  • אם אנחנו מבסוטים – הילדים מבסוטים.
  • אין צדק שאנחנו רק פעם אחת ואתם כל הזמן.
  • למה מגבילים את מספר האנשים?
  • יש עוד הרבה שרצו לבוא והם מקנאים.
  • לא היינו היום חרשות ועיוורות כמו בזמן הכיבוש.
  • היה לנו היום חופש.
  • כולן שיתפו פעולה ונתנו יד.

לקראת פרידה תופפו אחדות מהנשים בדרבוקה, רקדו, שרו, מחאו כפיים ונראו מבסוטות. היום נחתם בהבעת תודה, לחיצות ידיים וחיוכים הדדיים. ואותי ממשיכות להעסיק המחשבות: עם מה הן חזרו הביתה? מה תספרנה לבני המשפחה? ומה הלאה?

התרשמה ורשמה: רות קלי    

***

תמונות מהיום: צילם עמית צינמן

***

תמונות יפהפיות
מילים יפהפיות
א/נשים יפהפיות
באמת היה לי כיף במיוחד ביום חמישי. היה מאד מיוחד. החזיר לי התרגשות גדולה מהפרוייקט, ותקווה טהורה בלב.
אשתף בחוויה קטנה ומעניינת שהיתה לי באותו היום. באיזשהו שלב ראיתי את גילי לוקחת מישהי למזח, ואז רחל הציעה שאני גם אעשה טיול לשם. אז הצעתי לכמה בחורות שהיתי איתן שנטייל לשם. הן כל כך התרגשו מהרעיון. אז הלכתי עם ריהאם, נאדין, ועוד שתי בחורות שאינני זוכרת את שמן. בקצה המזח פגשנו את הדייג ווג'י, מטייבה, שסיפר שהוא גם גיטריסט ושלח אותי לחפש אותו ביו טיוב ואכן מצאתי, יכולות ללחוץ ולראות אותו כאן. איש מאד פתוח וחמוד. אז הוא עשה לבנות הסבר בערבית על הדייג, על הדגים, על איך הם מגיבים כשהם נתפסים (הבנות הביעו הרבה עניין. לי זה היה קשה לצפייה) ועוד. ואז התחלנו לצעוד חזרה. בדרך, עדיין על המזח, הבנות שאלו אותי שאלה על המזח עצמו. הוא בנוי מבלוקים של בטון הצמודים זה לזה, ובין בלוק לבלוק יש רצועה ברוחב של כעשרה סנטימר מגומי. הן שאלו אותי למה יש את זה. שאלה מפתיעה, אין מה לומר. חשבתי לעצמי מה אגיד להן, ואני לא יודעת בעצם למה זה, כלומר יכולה לשער או להמציא משהו, אבל ודאי לא בערבית. ובעודי חושבת, הרמתי את עיניי, והנה אני רואה בחור עם דלי ושפכטל מתקן את רצפת הבטון במזח. מעבר לשאלה מה לעזאזל צריך לתקן במזח המושלם הזה שזה עתה הותקן, ולמה לא לתקן בכסף הזה, נגיד, את מדרכות וביובי יפו המתבקעים ומתפרקים – אז מעבר לזה, אתן יכולות לנחש שהבחור היה ערבי. ניגשתי אליו ושאלתי אותו את השאלה, וכך יצא שהוא פצח בהסבר בערבית לבנות איך בנוי המזח ומה משמעות המבנה. זה היה מאד משעשע.
נשים רגע את עניין המעמדות בצד, ואת הניתוח המרקסיסטי של הטיול במזח – יצא שהלכתי להסתובב עם הבנות המהממות מחוץ ל"גבולות החבל" שלנו, מחוץ למרחב המגודר והמוגדר, ובעצם גם שם נשארנו במרחב ערבי כמעט לחלוטין. אני תמיד קצת מתבאסת מהיפוך התפקידים שיש ביום ים הזה – שאני, הישראלית היהודייה מארחת את הפלסטיניות, בעוד זה אמור להיות ההיפך, שכם הן מארחות אותי באדמתן. אז הפעם הדגלים שיש במציצים על המזח – לא היו שם. היו כעשר נשים ערביות (לאט לאט הגיעו עוד). דייג ערבי. פועל ערבי. ים. דגים. ויהודייה אחת. הייתי במיעוט והרגשתי במקום המתאים. הראוי. ההגיוני. בעצם זכינו, אני והסבאייה, לטיול בפלסטין. כמו שפלסטין היתה יכולה להיות אם לא היו משתלטים עליה הקולוניאליסטים המערביים בבעלתניות, אלא משתלבים ברכות במרחב הערבי. התרגשתי.
בחמישי הבא, הוא יום הים האחרון להשנה, כל הנראה לא אגיע עקב אירועים משפחתיים.
אז בעצם היה לי יום ים אחרון להשנה מלא באושר, תקווה, התרגשות ושמחה טהורה של כאן ועכשיו.
תודה לכולן, מארבעת האמהות המייסדות והמדהימות ביופיין-רגישותן-ועשייתן, ועד לכל מתנדבת ומתנדב שהגיעו בפעם הראשונה או החמישים לים.
מי יתן ונוכל להיות שוות באירוח והתארחות אחת אצל השנייה
באהבה
מורן
***
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s