25.6

קבוצה מבית אומר

בבוקר יום שני השבוע התקיים היום הראשון בשנה ה-12 לקיומם של ימי הים לילדים ואימהות פלסטינים. ׳ארבע האימהות׳ של הפרויקט צביה, עמירה, ריקי ורחל התקבצו יחד עם קבוצת המתנדבים בחוף תל ברוך. הקבוצה שאמורה הייתה להגיע נבחרה מהעיירה בית- אומר שליד חברון. לאחר שהמתנדבים הציגו את עצמם, עמירה הציגה את סיפור הפרויקט, כיצד התחיל וכיצד התפתח במשך השנים, וריקי נתנה סקירה על העיירה בית-אומר והקשיים שמלווים את חייה כתוצאה מהכיבוש והתנהגות המתנחלים והחיילים. בהמשך חולקו התפקידים בתוך אנשי הקבוצה, והוצג המציל המקסים מהראן, ניתנו הוראות הבטיחות והחלה הציפייה להגעתה. ואכן תוך זמן קצר התקבלה ההודעה שהאוטובוס הגיע, ומיד אח׳כ נשמעו קולות הצהלה של הנשים והילדים כשנגלה לפניהם הים. בהצגת המתנדבים אמר רן רייטר שכאדם הפותח כל יום את יומו בים, כואב לו לחשוב על אנשים שגרים קרוב כל כך לים, ולא רק שאינם יכולים להנות ממנו, הם אף אינם יכולים לראות אותו. ואכן, הפלפונים שבידי האימהות והנשים הצעירות הנציחו דבר ראשון את מראה הפלא הכחול שמול עיניהן. ראיתי אותן מתקרבות למים ופשוט מצלמות אותם אם בתצלומי סטילס ואם בוידאו. אח׳כ הצטלמו כשהן מולו, בקבוצות או כיחידים. את הילדים עניין רק לדהור מהר לתוך המים הכחולים, כשהם גוררים איתם את הגלגלים המנופחים. שעות של אושר, צחוקים בלתי פוסקים, צהלות שימחה ופחד מהגלים הסוערים איפיינו את השהות, שהופסקה מפעם לפעם לשתיה ואכילה.  כל כך מעט וכמעט בנלי עבור תושבי ישראל, אך כל כך לא מובן ואפילו למרבית הטרוף, לא טבעי לבני אדם אלה, המנושלים מזכויות היסוד שלהם כבני אדם ואזרחים. אך המעט הזה שעבורם הוא כל כך הרבה, היה  עטוף בכל כך הרבה אהבה, של כל הקבוצה שסבבה אותם, שנוצרו שם, בחוף תל – ברוך רגעים צרופים של אושר גם לבאים אך גם למקבלי פניהם. הרגעים המיוחדים ביותר שלי נוצרו עם ילדה בת 9, לבושה בחולצה וטייטס אדומים, שערה קשור בגומיית קוקו, והחיוך לא מש מפניה כשלמדה מהר כל כך להנות מהים ואף ל׳תפוס גלים׳. בלי מילים, רק עם מבט ויד מושטת נוצר ביני לבין יקין דיאלוג שישאר בליבי לנצח, ואני מודה לה על כך מעומק הלב, ומאחלת לכולנו שיגיע היום ואנשים טובים אלה יוכלו להגיע בכוחות עצמם לים הכחול.

כתבה: יהודית ענבר

צילום: אורנה נאור, צלמת רחוב

 

מעגל נשים

במעגל היו הרבה מאוד נשים . ובחדר השני הילדים הקישו בכלי נגינה, כך שהיה נדרש מאמץ להתרכז במעגל. ג'ולט מיפו תרגמה והתגברה על המכשולים בקולה הבטוח.

התחלנו בסבב היכרות. לאחריו בחרו הנשים קלף המבטא את הרגשתן .הנשים התחילו עם ביטויי שמחה וחופש מיום הים, "גם לנשים זכות אלמנטרית להנות  (כמו לגברים) ולקיים צדק ושוויון מגדרי". ..(היו מחיאות כפיים).

מכאן עברו הביטויים לתיאורי התמודדות מאתגרת  כאשר כח הרצון, השאפתנות, ותחושת המטרה אינם מרפי ידיים אלא מאתגרים את מצבי הקושי.

לדוגמה: אדם שרוצה להתאבד  ונקרא לסבלנות. כח החיים בסוף יעודו אותו לחבור לתקווה, אדם המתאמץ מאוד לקראת מטרה, כמוני אשה המחפשת בכל כחה משרה מתאימה, אדם היושב על ענף דק ובכז מחזיק לא להשבר, אדם המביט מיואש במראה ולא מבין שהשמחה נמצאת מהעבר השני… ילד נכנס לארון ריק כביטוי לעוני…

סיפרנו להן מי אנו הנשים המביאות אותן לים. הן מחאו כפיים כשג'ולט סיימה לקרוא את הטקסט.

לאחר מכן שאלנו אותן על חייהן. הן תיארו מצב כלכלי קשה כאשר האבטלה גדולה. ישנם גברים העובדים בישראל אך הרבה גברים  מנועים. 165 גברים וביניהם גם צעירים עצורים!. היו בקבוצה נשים שבניהן עצורים. גם אשה צעירה אחת עצורה.

החיפושים של הצבא בבתים בלילות הם מציאות קבועה. אשה אחת סיפרה שביתה נהרס  עי הצבא.

הן רצו לספר עוד ועוד אבל ג'ולט נאלצה לעזוב  ולא הספיק הזמן.

הנחתה וכתבה : עמירה, תרגמה: ג'ולט

רישום וצילום: הרייט גוטווין

הפעלת ילדים 

צילום: אסנת אבידן

פעם בשנה יש יום אחד כזה שבו לבבות משני צידי גדר נפגשים, מכפר אחד מסויים ( הפעם זה היה בית אומר) עם ליבי שלי
ועל אף הנתק בשפה
ועף אף המפגש הכל כך רגעי וחד פעמי
קורה שם איזה קסם!
ופעמים רבות בנסיעתי חזרה הביתה הרגשות מוצפים ונעים בין שמחה וסיפוק והוקרת תודה על הזכות הזו להיות חלק ממשהו גדול שעושה טוב ומקרב, ובין עצב גדול ותסכול על החזרה שלי אל הבית שלי לעומת החזרה שלהם דרך מחסומים אל ביתם , אל החוסר, אל הכאב .
השנה הצטרפה אלי נועה לאוי המקסימה ויחד יצרנו פעילויות נגינה ותנועה. הבאנו כלי נגינה שונים וכל יחד ומבוגר הביע את שמו עם תנועה, יצרנו תזמורת מכלי הנגינה השונים, ומוסיקה מילאה את החלל…
הוצאנו צלילים מתוך הלב
עברנו לפעילות יצירה והילדים המתוקים צבעו וציירו צורות שאיתן יחד יצרנו מנדלות.
הגננת הבטיחה לדאוג לתלות את זה במקום ציבורי בכפר. אולי בגן…
אז תודה לכן נשים מופלאות על כל העשיה, הארגון, הרוח וההתמדה.
תודה על ההזדמנות,
הפעילה וכתבה אסנת אבידן

 

ליווי לשיט – נעמי 

הקבוצה נהנתה מאוד. רקדו הרבה וצחקו. רוב הילדים גם לא רצו לעלות לאוטובוס והלכו לגבעת הדשא מדרום לנמל.

מודעות פרסומת