25.7

חלת מכחול – בקעת הירדן

לחוף תל ברוך אני מגיעה בקביעות, אבל היום היתה הפעם הראשונה שלי… החוף נראה אחרת כשאני חלק מקבוצה, מהקבוצה הזו, כשעל הכובע שלי כתוב שמי בעברית ובערבית.

התארגנות. היכרות עם שאר המתנדבות-ים. ולמי אנחנו מחכים, בעצם? צביה מספרת על האיזור ועל הכפר ממנו באה הקבוצה של היום, כפר קטן של רועי צאן בבקעת הירדן, חיים באוהלים, עם הקצבת מים יומית שנשמעת בלתי אפשרית. איילת מוסיפה ומספרת פרטים על הצעירים בכפר, ואני סקרנית, את מי נפגוש; ואיך יהיה עבורם המפגש – לא רק עם הים, אלא עם הגודש וצפיפות הבניינים התל אביבים, עם קילוחי המים במקלחות החוף, עם כל ההוויה התל אביבית שאומרת חופש, איתנו.

ההמתנה מתארכת ואיתה גוברות הציפיה והסקרנות. ואז פרץ של שמחה "הנה, סוף סוף הם הגיעו". הוותיקים ודוברי הערבית שבינינו עולים לקבל את פניהם ולהדריך אותם אל המלתחות, ואני – שחשה נבוכה ועילגת עם רסיסי הערבית שנותרו לי – מתמקדת במזיגת כוסות מים. מים, כך נראה, הם מוטיב מרכזי במפגש הזה.

והנה הם מתחילים להגיע אל השמשיות שלנו, בקבוצות של שניים-שלושה, במבוכה. אני נבוכה ונרגשת לא פחות, מציעה מים, קצת לא מוצאת את מקומי. מחסום השפה, אני מרגישה, עוצר את הרצון הספונטני להרעיף חום ולבטא את השמחה על בואם. "תפאדלי, תעאלי, שו אסמכ…", זה בערך כל מה שאני יודעת לומר. אז אני עם כוסות המים וקרם ההגנה (כרים ואקי, ככה כתוב במילון הים המקסים). הוותיקים אומרים "חכו, במים כל המחסומים נופלים". אז יאללה, למים.

הן באות בגלים…

בהתחלה הילדות. ע'זאל, הנוד, ועד, בשיה, סנסביל… אני עומדת ליד צביה בגרון חנוק. לזה לא ציפיתי, לגרון החנוק הזה כשע'זאל ובשיה טובלות רגל ונרתעות לאחור בבהלה כשגל קטן מגיע. אבל אחרי עשר דקות הן כבר במים צוחקות בקול גדול ומושיטות ידיים שנשיט אותן על גבי האבובים, והגרון החנוק שלי מתחלף בחיוך שלא יורד עד הצהריים. ע'זאל, כשמה כן היא, כמה שפחדה בהתחלה כך היתה אחר כך זריזה וקופצנית ומתחה שוב ושוב את הגבול, ללכת יותר ויותר רחוק, לצאת מהמתחם המותר, והכול בחיוך שובב מאוזן לאוזן. סנסביל אחותה מתעניינת בגלשנים הצהובים מאה מטר מאיתנו, ואני לומדת מטוני מילה חדשה "מדרסה תזלוג'" – בית ספר לגלישה.

אחרי הילדות הגיעו הצעירות. חלקן בכיסוי ראש וחלקן בצמה ארוכה ומרשימה. מתמסרות לגלים אבל בהתחלה פחות אלינו (כך הרגשתי). מאותתות שאין צורך ביד, שהן בסדר, מעדיפות זו את חברת זו, כמו מתבגרות בכל מקום. אבל עוד כמה דקות וגם הן נפתחות ומושיטות אלינו יד. תרתי משמע.

אחריהן מגיעות האמהות. רציניות יותר, הרי קשה להשתחרר מהתפקיד. הן פוקחות עין על הילדים, מוודאות שכולם בסדר ושכולם נהנים, ורק אז מרשות לעצמן לתפוס איזה גל ולצחקק קצת כמו ילדות. זה מרגש לא פחות, הצחקוק הגנוב הזה.

ובסוף, כנראה אחרי עבודת ריכוך ושכנוע של המתנדבות על החוף, בסוף נכנסות הסבתות. והן, יותר מבנותיהן, מרשות לעצמן לשחרר, הן כבר יודעות שמגיע להן… "בתדללי", אומרת רחל(מתעיוש) לסבתא של החמולה, "את מתפנקת". והסבתא נחה לה על האבוב ומתמסרת לגלים בחיוך רחב.

אז מים, וצחוק, וידיים מושטות. וזה יותר חזק מהכול. לאט לאט חוזרות אלי מילים בערבית שמזמן שכחתי, ואני חושבת לעצמי שלמילון הים אולי צריך להוסיף גם כמה מילים כאלה, כמו "כמה כיף לפגוש אתכם, איזה יופי שהגעתם. הלוואי שנתראה שוב בקרוב".

כתבה: אנאלו ורבין 

תודה מיוחדת לתיטארון על מינא ולשחקן המקסים בסאם בירמי

מודעות פרסומת