26.7

קבוצה מקלקיליה

המזי בן הארבע תופס חזק בצווארי , הפנים שלו מביעות חשש מהים שאליו הגיע לראשונה בחייו. לאט לאט , החשש מתפוגג וחיוך קטן של הנאה מבצבץ בעיניו. מבסוט ? אני שואלת . הוא מהנהן לאות כן. ואני מחייכת את החיוך האמיתי הראשון שלי בשבועות האחרונים.

כל כך מעט נדרש כדי להעלות חיוך על פניו של ילד.

כל כך מעט נדרש כדי להיות אנושיים.

המזי ואחותו ליאן בת החמש הגיעו עם אימם וקבוצת אימהות  וילדים מקלקיליה ליום כייף בים תל אביב. במסגרת ימי ים עבור ילדים  מהשטחים הכבושים , שמארגנות ארבע נשים מדהימות כבר 11 שנה .

נפלה בחלקי הזכות ללוות קבוצה כזו ביום רביעי האחרון , יחד עם מתנדבות ומתנדבים נוספים צעירים ומבוגרים , קבוצה של אנשים טובים. מסתבר שכשרוצים גם קשיי השפה אינם קושי .

אני מכבדת באבטיח קר ומתכבדת בקפה שחור ועוגה ביתית טעימה .

ממשיכים אחרי הים ליפו , ולאחר ארוחה קלה, כאשר הילדים עסוקים בפעילות יצירתית, האימהות והסבתות יושבות אתנו לשיחה . קשה לי לשמוע על המעבר במחסום , על הפחד מול חייל מניף נשק, על ההשפלה כאשר מבקשים מהן לפשוט בגדים לצורך בדיקה בטחונית , על קשיי הקיום , מחסור בפרנסה , המתח שנוצר בבית כאשר האב לא יכול לפרנס . אני שואלת את עצמי איך הן ממשיכות בלי כעס עלי , מאיפה הן לוקחות את האופטימיות , את התקווה שיבואו ימים אחרים. את היכולת ליהנות ולשמוח מהיום המקסים שאנחנו חוות יחד.

שוב חוזרת התחושה כמו בכל מפגש של  אמהות ונשים שכל מבוקשן לחוות ביטחון בביתן  ואת האושר וההצלחה לילדיהן.  התחושה שזה אפשרי , שחייבים לשנות את המצב ההזוי והנוראי שבו  לנשים , אנשים וילדים אין את האפשרות לחיים נורמאלים בסיסיים רק כי נולדו בצד הלא נכון של הגדר.

אחת אחרי השניה אנחנו מבקשות –  ביטחון , הצלחה לילדים , שלווה , שלום …אינשאללה,אמן.

סבתא של המזי מבקשת – הייתי רוצה שיכבדו אותי , זה הכל.

אני רוצה לחבק אותה .

תודה לרחל ,ריקי, אורית, נעמי וכל מי שתרם ותורם לפעילות המבורכת .

כתבה: איריס גור

מודעות פרסומת