26.7

ילדים, אמהות  וגם לאבא אחד מחווארה – יום ים מס' 10

בחווארה עברנו פעמים רבות בדרך למחסום וחזרה. לא החמצנו אף פעם קפיצה לחילווייאת לטעום מן הכנאפה המצוינת ולקחת הביתה מן המתוקים המתוקים. עבור הקפה או התה סרבו תמיד לקבל תשלום, הכנסת אורחים, שהקפידו עליה אפילו בעיצומם של ימי עופרת יצוקה. אני זוכרת את השידור החוזר ונשנה של "מופע הזיקוקים" האימתני, את עזה בלהבות נשקפת אלינו שוב ושוב מן הטלוויזיה שעל הקיר, ואת בעלי הקונדיטוריה והעובדים במקום עמלים על קיום שגרה כלשהי ,בתוך הכאוס המשתולל והתמונות המשודרות שאינן מרפות ואינן מניחות לנו ולהם לעבור לסדר היום.

ימי הכיף לילדים ולהוריהם בים אינם מתנהלים בבועה. זיכרונות המרחב, הפוליטיקה האזורית, ההיסטוריה והכיבוש אינם נדחקים מפני חדוות הגלים ואינם נעלמים כלא היו. אך הם מאפשרים מפגשים בין אנשים, מבט בעיניים, חיוך, מגע יד, ליטוף, דיבור, סיפור אישי. איים קטנים של שפיות, פנטזיות על שיגרה נורמאלית, רסיסי תקווה, ו…הרבה שמחת מפגש ראשונה עם הים של ילדים והורים.

זוהי הרוח הגבית הטובה המביאה אלינו את המתנדבים, שחלקם חוזרים ובאים, ומביאים את חבריהם, מורן ורווית ואביב ועודד ותמרי ועוד צעירים נפלאים שחוזרים פעם שנייה ושלישית ורביעית. "אני מכור" אמר אחד מהם במפגש הבוקר שלנו. וכך גם נירה ועודד ונאווה וטלי ונעמה ואולי גם אחרים שזו להם הפעם הראשונה איתנו. לכולם תודה גדולה . זכינו כולנו וזכיתם גם אתם. ועוד תודה והערכה לפתחיה שצברה כבר הרבה שעות ים ומלווה את הקבוצות באוטובוס מן המחסום לחוף בת-ים, ומסבירה ומתרגמת ומשוחחת עם האורחים בשפתם ועוזרת על החוף ובפעילות של אחר הצהרים ביפו.

המחסום לא חסם הפעם אלא לזמן קצר בלבד, ואנשי חווארה הגיעו לים מוקדם. המפגש כמו תמיד היה קסום. פעם ראשונה בים לילדים ולהוריהם. הקשר עם הילדים נוצר מן הרגע הראשון; לאחר שנמרחו הקרמים והוחלפו הבגדים ונחבשו הכובעים האדומים שהביאו עודד ונירה, פרצו הגדולים אל המים בשאגות שמחה והקטנים נתנו ידיהם בידי המתנדבים והלכו אל הים. בתחילה עמדו בחשש על החוף, נתנו לגלים ללחך את כפות רגליהם, וכל גל שהגיע התקבל בקריאות של פחד ושמחה. אך לא עבר זמן רב והפיתוי גבר על הפחד. כולם נכנסו למים. הקטנים והנערות והנשים הצעירות. סונדוס, הנראית בעצמה ילדה השאירה את תינוקה בן הארבעה חודשים על החוף ונכנסה עם שני ילדיה האחרים למים. בתחילה פחדו אחר כך צפו להם בבטחה ליד אימם. אחר כך סיפרה שהתחתנה בת 15 . שאלתי אותה עם ההורים סיכמו ביניהם והיא אמרה שכן , אצלכם יש boy friend בגיל הזה , אצלנו לא מקובל אז מתחתנים. שאלתי אותה אם היא אוהבת את בעלה והיא הנהנה בחיוך "אנא באמות עליה" יעני, אני מתה עליו. אחותה היפה סנד ששטה על גלגל בסמוך, סיפרה שהיא בת 18 ומתכננת ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. ניורקה בניגוד לאחרות קפצה אל המים בבטחה ושחתה הרחק אל מעבר לחבל ובתה הגדולה אחריה. בתחילה חששנו. אך היא הרגיעה, סיפרה לנו, שהיא ילידת קובה ובאה לכפר בורין שליד שכם אחרי בעלה אותו הכירה בקובה, כשלמד רפואה וטרינרית. בקובה גרה 10 מטר מהים. יש לה שלושה ילדים ושנים מהם הגיעו איתה לים. בעוד הילדים משחקים במים בכדורים, בפריסבי ובכדורי רוגבי שהביא אחד המתנדבים, והבנות הקטנות יותר אוחזות יד ביד ומתקדמות בשורות ובמעגלים בחסותן של המתנדבות, והקטנטנים ישובים להם בבריכת פלסטיק על החוף ומשחקים עם מתנדבת שהתיישבה לה אף היא איתם בתוך הבריכה – אנו מקשיבות לסיפורי חיים.

הסנדוויצ'ים שהכינה נעמה בלילה נאכלו בתיאבון. 80 סנדוויצ'ים בשלוש וחצי שעות דווחה אמא עמירה, המגייסת והאחראית על המתנדבים. עם שחר תלך נעמה לישון על מנת להגיע רעננה לפעילות של אחר הצהרים במתנ"ס. גם השלגונים נחטפו במהרה… "בוזה" "בוזה" לכולם; הילדים, האימהות, ואנחנו המתנדבים כולנו ליקקנו בשמחה.

אפשר לומר שהגענו למתנ"ס לארוחת הצהרים ולפעילות "עייפות אך מרוצות". אחרי הארוחה ניסתה נעמה להפעיל את הילדים אך הבנים "נדלקו" מיד על מתקני הספורט. חלקם עסקו בקליעות לסל, אחרים התנדנדו על החבלים המשתלשלים מן התקרה, והתרוממו על הטבעות . והיו שפרשו מזרונים והחלו להתעמל עליהם. נעמה "זרמה" איתם והעבירה פעילות תנועה שמשכה בעיקר את הבנות. הבנים עסקו בשלהם.

ב-4 בערך לקחה טלי את הילדים כולם לחדר הסמוך לשעת סיפור. על חוויותיה של טלי מימי הים תוכלו לקרוא בבלוג שלה.

במקביל ארגנה עמירה את מעגל הנשים. ישבנו כולנו במעגל קרובות זו לזו; נשים יהודיות, המגמגמות בערבית בסיסית, ונשים פלסטינאיות שאינן יודעות עברית כלל. אך רצון טוב, הרבה חיבה, שנרכשה כבר בים, ורצון עז לתקשר התגברו בקלילות על מכשולי השפה. הן למדו על רצוננו להכיר את חייהן ואנו למדנו עליהן. כולן התלוננו על כך שאין עבודה, ואין "תסריחים", אלה רישיונות העבודה, שהפכו משאת נפש לכל המבקש לעבוד בארץ או בהתנחלויות. למדנו על המחיר שגובה מהן הכיבוש, אך לא רק הכיבוש אלא גם הפעולות המבקשות לסיימו; כמו הקפאת הבניה בהתנחלויות, למשל, או האיסור שאסרו השלטונות הפלשתיניים על עבודה בהתנחלויות. הן סיפרו על בניהן ובנותיהן, המסיימים לימודיהם ונותרים מובטלים ועל דאגתן לעתיד הילדים. אך סיפרו גם על שמחות משפחתיות, על נישואי הילדים. נאאלה סיפרה שבתה נישאה למהנדס, שסיים לימודיו באוניברסיטת א-נג'אח, ועכשיו חי לו הזוג באבו דאבי. לשאלתנו, ענתה בסיפוק שחייהם שם יפים ושהקשר נשמר. היא מדברת עם בתה בטלפון אחת שבוע. ניורקה סיפרה על קשיי המעבר מהוואנה לבורין. על המרחק מהמשפחה, על הגבלות הכיבוש המונעות ממנה לבקר את חברתה מקובה המתגוררת בלוד, על כך שאין מאפשרים להוריה לבקר ועל הגעגועים לקובה. דיברנו על חווארה, היו ביננו שמצאו מכרים משותפים, חלקן הסבירו את קרבת המשפחה בינן לבין נשים אחרות שישבו איתנו. סונדוס, שישבה עם התינוק בזרועותיה, סיפרה שבעלה רצף ויש לו דווקא תסריח קבוע לעבודה בישראל, אלא שהוא חייב לחדשו כל 3 חודשים ועכשיו בדיוק פקע, אמרה בצער, ולכן לא יכול היה הבעל להצטרף אליה ואל ילדיה היום. סמירה, דודתה, סיפרה, שבתה הסטודנטית לא יכלה להגיע בגלל בחינה והיא מקווה לבוא איתה שוב ביום הים הקרוב, ואז נוכל כולנו להתראות שוב, אמרה.

ביקשנו מאנתסאר לשיר ואז הופיע עודד וביקש להשמיע באוזני כולן שיר קצר בערבית. הופעת החימום שלו חיממה את המופע המרכזי, ולאחר שהלך, החלה אנתסאר לשיר כשהיא מפצירה בנשים כולן להצטרף. אנחנו שלא הכרנו את השירים לווינו במחיאות כפיים. ואחר כך שרו שיר נוסף ועוד אחד. אנו מצידנו תרמנו את "ערב של שושנים" וניורקה את "קומנדנטה צ'ה גווארה". אנתסאר התחילה לרקוד ובאין מוסיקה שימש הטלפון הסלולרי כנגן תקליטורים. עוד ועוד נשים הצטרפו והפגינו יכולות ריקוד מרשימות. גם אנחנו הצטרפנו והזמנו לריקוד נשים, שעדיין היססו…ההיענות היתה מיידית . (למען גילוי נאות עלי לומר, שכישורי הריקוד של הנשים הפלסטינאיות וחינניות תנועותיהן עלו לאין ערוך על אלה שלנו).

נעמה לוותה את הריקוד בתיפוף על כיסא ואליה הצטרפו אחרות שעדיין לא הצטרפו למעגל הרוקדות. וכשניורקה פצחה עם נעמה בסלסה קובנית סוערת עמדנו כולנו במעגל סביבן ועודדנו בקריאות, בתיפוף ובמחיאות כפיים.אחר כך שילבנו ידיים וקינחנו בדבקה נלהבת. ולסיום, במסיבה כמו במסיבה, החלפנו מספרי טלפונים והבטחות לדבר, להיפגש ולבקר.

האוטובוס הגיע וסימן, שהגיעה השעה לחזור הביתה, אך כולם עוד ישבו על מדשאות המתנ"ס, ילדים ואמהות ואבא אחד וקשה היה להם להיפרד מן היום וממראה הים שזהר אלינו מעבר לכביש. עוד תמונה קבוצתית, ותמונה בזוגות ובשלישיות והגיעה העת לעזוב. בדרך אל האוטובוס עמד ילד אחד ובכה וסרב להצטרף לקבוצה, כששאלנו למה, ענה אביו: הוא לא רוצה ללכת הביתה.

כתבה ריקי

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s