26.8

קוסרא

וידויו של שמאלן מבולבל ….

זה כבר כמה שנים, שבחדרה, מסתובב לו מצביע חדש, עם דעות מימין ומשמאל ובזהות הפוליטית לא מגובש, שעמד במחסומים בחברון וחווה את עוולות הכיבוש, אך גם איבד ידידה בפיגועים וחווה קצת ייאוש…. (מילים:נועם טוקר, לחן: שלמה ארצי…)

כן, בשנים האחרונות אני מבולבל פוליטית, מצביע לשמאל הרדיקלי אבל כועס על כך שפלסטינים (אבו מאזן? אש"ף?) לא מוכנים להכיר במדינת ישראל, יודע שהכיבוש הוא אסון אבל גאה להיות חלק מעם שב50 שנה בנה מדינה לתפארת מכלום (ושלא תעיזו להגיד לי נרטיב…), חושב שאסור להתבייש במילה ציונות, גאה להניף את הדגל, אבל מתבייש כמעט בכל התנחלות, ומודע שנגרם לפלסטינים הרבה סבל, קורא את כתבת חובת זריקת האבן של עמירה הס ומקבל בחילה, וקורא את בן דרור ימיני שמעורר בי הרבה הסכמה, בדיונים פוליטיים עם חברים נהנה כמעט תמיד לתפוס את העמדה ההפוכה ומדבר כאילו שם אני נמצא.

אבל ביום הים הזה המופלא, (שברור לי שהוא מעשה פוליטי בפני עצמו), כל החישובים נדחקים הצידה. ושמחה טהורה ממלאת את הלב.

אבל קפצתי קדימה….

בתחילת היום, כשנסעתי ברכבת עם שחר זוגתי המופלאה לכיוון תל אביב ידעתי רק שיש יום ים לפלסטינים שבחיים לא ראו את הים….ושמגיעה קבוצה, ואני, איך שאני שומע קבוצה אני מבסוט, אני אוהב לעבוד עם קבוצות, שכחתי שאני לא יודע ערבית, שהילדים לא יודעים מה זה ים ושמגיעות משפחות ולא רק נערים…

הגענו לחוף, ראינו חבורה שמנפחת גלגלי ים עם משאבות ובעזרת הפה (תלוי בגודל הגלגל), התקרבנו עוד קצת והבנתי שאני ושחר הכי צעירים בחוף ושלכל השאר יש איזה פור של 15 -20 שנה עלינו, הרגשתי קצת כמו ילד קטן בחברת מבוגרים… J, ואז גיליתי שצבייה הייתה מרצה שלי במכללה – יש לך את זה ביותר תלמיד ומורה/מבוגר ילד?

סיימנו לנפח הגלגלים התיישבנו לשיחת תיאום ציפיות ומי לוקח אחריות על מה, אני לקחתי אחריות על להיות במים ולעזור להשגיח על הילדים, הגיע האוטובוס, ופתאום נכנסתי להלם, משפחות שיורדות, גברים וילדים, וכולם לא דוברים אף מילה עברית. ניסיתי ללחוץ ידיים לגברים – ניסיתי להגיד להם בערבית הרצוצה שלי ששמי נועם, אני מקווה שהם הבינו.

ככה הרגשתי פתאום שהולך להיות לא כל כך פשוט, אבל אז הגיעו הנערים, והתחלנו להתמרח בקרם ההגנה, ותוך כדי שאלתי לשמותיהם והתברר לי שאני זוכר אותם לא רע,  אמין, אמיר, אחמד, בילאל ומוחמד, שרק רצו כבר לרוץ אל הים. אבל גם חששו מאוד כי בכל זאת פעם ראשונה, הראיתי להם שאין מה לפחד, לקחנו גלגלים ורצנו פנימה לים, איזה שוק הם חטפו שהתנפץ עליהם הגל הראשון והם גילו שהים מלוח….

וככה לאט לאט, בשלוש השעות הבאות קרה תהליך קסום של בניית אמון בין הילדים והים ובין הילדים וביני, ניסיתי ללמד אותם לצוף על הגלגלים הגדולים כמו אבוב, בהתחלה רק אמיר סמך עלי ולאחר 20 דקות כבר היה "סטודנט חפשי" שתופס גלים עד החוף, לאט לאט גם שאר הנערים חיקו אותו והיה מדהים לראות אותו מלמד אותם איך עושים את זה – למידה במיטבה.

שמחתי להיות עם הילדים בתוך החוויה המופלאה הזו, שמחתי במיוחד לראות את החיוך והאושר על פניהם, והרגשתי שהחיוך שלהם משתקף גם בפני במשך כל אותו היום. התרגשתי לראות גם את אותם אבות שבתחילה ישבו מחוץ לים כי חשו צורך (לדעתי) לשמור על פסון נכנסים לים בהתלהבות ומשחקים בכדור ובצלחת מעופפת ומתרגשים כל פעם שגל מפיל אותם למים.

התרגשתי במיוחד שבסוף היום אבא של אמיר ואבא של בילאל באו ללחוץ לי את היד, ואמרו (או לפחות זה מה שבחרתי להבין) שהייתי משמעותי לילדים שלהם.

קשה לי לתאר את כל החוויה שעברה עלי בתוך הנתינה והקירבה לילדים, כנראה שמי שלא יגיע לחוויה הזו מקרוב יוכל לטעום רק רסיסים, אני מזמין את כל מי שקורא את כתבתי ומרגיש את טעם המלח ואת רסס הגלים לבוא וממש להיכנס למים….

בברכה

כתב: נועם טוקר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s