27.6

בית אומר 

היום כבר צלל במימי הים והותיר אחריו אדוות של שמחה, אחווה, וחיזק את הכרח לשנות את המציאות בה אנו חיים. כל זה ביחד איתנו הגיע אתמול (שישי) לכנס השנתי המרגש של "עומדים ביחד" בכפר קאסם. לא קשור ישירות אבל הכי קשור לחיים שלנו, כאן במידל איסט, ולנו ובתקווה גם לכםן כמי שרוצים לשנות את העולם. אז היה לנו יום נפלא עם קבוצה מרשימה של נשים וילדים. המון ילדים בגילאים שכבר קצת קשה לרצות את השאיפה שלהם למרחב וחופש ועצמאות ועוד מכל דבר. העיקר שבסוף כולם התפקדו באוטובוס בהקראת השמות. חבל שהים נראה כמו דייסה לא אכילה. מהזוית שלי ראיתי ילדים שמחים, נשים חכמות ותמונת עולם מלאת תקווה. הכרות של לפני שנה עם בחורה מקסימה וחכמה ומצליחה שחזרה והגיעה גם הפעם שמחה אותי כל כך, ואתגרה מחדש את החלטה הקשה אבל ההגיונית שלנו להביא את כל ילדי פלסטין , ולכן ההכרויות הן חד פעמיות ולפעמים מתסכלות. תמיד צריכות לחפש תשובה לשאלה שתלויה באויר וגם נשמעת האם נוכל לבוא בשנה הבאה…איךשלאיהיה הייתם מתנדבותים נהדרותים. כרגיל. כל אחד עושה את שלו, כבר מנוסים, ומי שלא, לומד את זה מהר. תודה גדולה לכולכם. תודה מיוחדת ליעל ומרים שעשו סנדויצ'ים נהדרים לסלינה שציירה עם הילדים כף יד צבעונית ומדברת במועדון // ללילה שתרגמה בחכמה רבה במעגל הנשים // ולניתאי שבא במיוחד ללוות לים וכמובן לג'יימי // ואחרון חביב לברק שהתנדב לכתוב את סיכום היום וכתב כל כך מרגש… // תודה לרותי ויינשטיין על התמונות היפות!

נשמח לראותכם שוב וכן לתמונות, מחשבות, וכל מה שעולה,
נשות הים

בית אומר-27.6 (3).JPG

סיכום יום

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי בים. לא דיברתי מילה בערבית וגם לשחות לא ממש ידעתי אבל תוך 10 דקות החזיק לי ביד ילד בן 10, אחרי עוד דקה הוא היה על הכתפיים שלי ולא הפסקנו לשחק. דיברנו בלי מילים אבל כשאמרתי שאני ישראלי ראיתי איך שהוא מבין וקופא. הרחיק את עצמו ממני בפחד ותפס מרחק. הסבירו לי שהישראלים היחידים שהוא מכיר הם אלו שצריך להזהר מהם. נשבר לי הלב. שעה הוא הסתכל עלי מרחוק, בחשדנות, בודק אותי ואת המרחק. שעה שחנק אותי העצב והזעם והייאוש על כל מה שעומד בינינו. בסוף ניגש, תפס לי את היד ומשך אותי חזרה לים.
מאז בכל שנה אני מגיע בקיץ, ובחורפים הארוכים שבין לבין למדתי לשחות והתחלתי ללמוד ערבית. בכל שנה אני מגיע כשאני קצת יותר שחיין וקצת יותר דובר ערבית אבל בדיוק עם אותה התרגשות למפגש הזה.
יום הים הזה היה הראשון עבורי העונה. הגיע אוטובוס מבית אומר וכשהלכנו לקבל את פניהם ירדו ממנו כמו בכל שנה עשרות פנים זורחות של ילדים ואמהות. כמו בכל שנה היו את אלו שהסתערו על המים באושר מטורף ואת אלו שעמדו על החוף והביטו בחשש.אחד מהם, עבד אל רחמן בן השבע, סירב להרפות מאימו, וזו התחננה שיתן לה רק לטבול לרגע. לחינם. הילד היה עקשן וכל נסיון שלה להכנס למים הביא אותו לידי דמעות. הצעתי להחזיק אותו והיא קפצה על ההזדמנות. תוך רגע היה בזרועותי ילד בן שבע שמביט בי בחוסר אמון ובוכה. חיבקתי אותו ואמרתי לו אנא מעכ, אנא מעכ, עד שקצת נרגע. נכנסנו ככה באיטיות, צעד צעד, למים ואחרי שעה ארוכה שאלתי אותו אם הוא רוצה להצטרף לילדים האחרים שישבו על מזרון הים שהביא סבי. הוא הנהן ונכנסנו יחד.
התחושה הזו של להיות עם ילד שרואה את הים בפעם הראשונה, להרגיש דרך העיניים שלו איך הדבר הזר והמאיים הזה מתמוסס והופך לדבר מוכר ומשמח – אני חושב שזה בדיוק מה שאני מחכה לו בכל שנה.
כתב: ברק גאון

image.png

רותי ויינשטיין: התמונות מדברות בעד עצמן – נשים אמיצות – התרגשות גדולה – וזכות לקחת חלק בעשייה המורכבת כל כך והנפלאה כל כך!!!

סיכום מעגל נשים

אחרי ארוחת הצהריים, בעזרת ראשת הקבוצה מ', התחלקו הנשים לשתי קבוצות. אחת הלכה עם הילדים להפעלה במועדון רביטא (בעיקר האמהות לילדים הקטנים) והשנייה הלכה אתנו למועדון צעירי יפו (16 נשים פלסטיניות) + עמירה שהנחתה, לילה שתרגמה, גילי מרית ונעמי .

הנשים היו נרגשות מיום הים, טעונות מהחיים ומלאות רצון להתבטא, והזמן היה קצר, אך הייתה שיחה ערה ומעניינת.

כבר במעגל ההיכרות, מלבד לומר את שמן הוסיפו מיזמתן וסיפרו על הפער העצום שחוו בחצי היום שעבר בין המעבר המקומם בבקר במחסום לבין קבלת הפנים המרגשת והמרגיעה שקבלו מהמתנדבים שחיכו להן בים. דברו על ההתרגשות מהמפגש הראשון עם הים, על השוני העצום בין חיי היום יום תחת הכיבוש לבין יום חוויתי זה, הודו לנו על כך שאפשרנו להן והביעו תקווה שיהיו עוד ימים כאלה.

לאחר מכן שחקנו- פיזרנו על הרצפה קלפים עם ציורים וכל אחת התבקשה לבחור ציור המשקף את הרגשתה לגבי יום הים שהיה או מחשבותיה בכלל, ולשתף אותנו, והנה הגיגים שנאמרו-

*ציור של פרש על סוס לבן- כמו כלה הפוגשת את האביר הרכוב שמגיע כך הרגשתי היום בים- חלום שהתגשם.

*ציור של איש מעשן ושותה אלכוהול- חשוב לי להעביר מסר לצעירים שעישון ושתיה אסורים ומסוכנים.

*ציור של עץ נטוע באדמה- חשובים לי השורשים שלי.

*ציור של חבל קרוע- כמו המשפחה הקרועה שלי- חלקם בישראל (בית ספפה, מלחה) וחלקם בגדה. מקווה שבזכות פרויקטים כאלה יהיה חיבור.

*ציור של ילדה- הבת שלי נפגעה בעיניים. השירות הרפואי אצלנו הוא גרוע. מקווה שנקבל אישורים לטיפולים בישראל.

*ציור של אור בקצה המנהרה- האור הוא התקווה לחשוף בפני הילדים דברים חדשים ולא מוכרים. הילדים כל הזמן בכפר. ראו היום עולם חדש.

*ציור של איש מסתיר בידיו את פיו ועיניו- הרבה דברים רעים קורים בגלל הכיבוש ואנחנו נאלצים לעצום את עיננו ולסתום את פינו כי מי שמדבר מתנקמים בו.

*ציור של איש קופץ לבריכה- כמוהו הצלחתי היום לממש חלום ולהגיע לים.

*ציור של מאזניים- אין צדק!

*ציור של אסיר מאחורי סורגים- אני מאחלת ומקווה שכל האסירים ישתחררו.

*ציור של תרגיל בחשבון- אנחנו במצוקה כלכלית שמקשה על חיי היום יום. לא מצליחים לעזור למשפחה, לא מצליחים להתקדם בחיים. רוצות להקים פרויקט שיעזור לנשים להשיג פרנסה יום יומית ולקדם את המשפחה.

*שתי בחורות צעירות ומשכילות אמרו שלא בחרו קלף כי אפילו כל הציורים הרבים שישנם פה לא מספיקים כדי לתאר מה הן מרגישות. הן היו נסערות ומוצפות.

מפאת קוצר הזמן היהודיות ויתרו על תורן, רק נעמי הספיקה להשחיל משפט קצר לפני שרצנו לגן השניים לפגוש את הילדים-

*ציור של שמש- אופטימיות זה לאמיצים!

נפרדנו בצער כשרגשות מעורבבים מציפים אותנו. היה יום יפה ועמוס ושמח ועצוב.

רשמה- גילי צמחוני.

בית אומר-27.6 (2).JPG

 ארוחת צהרים באבו חילווה ביפו

מודעות פרסומת