3.7

קבוצה מתרקומיה

 

היום היה 'יום הים' הראשון לעונה. לרובינו היתה זו הפעם הראשונה ביום ים, וגם הוותיקים היו לבטח חלודים אחרי פגרת החורף הארוכה. גם לחבר'ה מתרקומיא היתה זו חוויה חדשה, ואם הם כבר היו בים בעבר, הם לבטח שכחו איך זה מרגיש. אבל בפועל, הכניסה למים היתה חלקה. עם כל כמה שהים גדול ומרתיע, וכל כמה שאנחנו חיות יבשה, נראה שאין דבר טבעי לו לאדם מאשר להיות בים.

כשמדברים על מלחמות וכיבושים, מסבירים על הפגיעה הנלווית בזכויות הטבעיות – חופש הביטוי, חופש התנועה, חופש המצפון, ועוד זכויות ערטילאיות אחרות שלא ברור מה הן בדיוק אומרות. אבל לא מדברים על חופש הים. לא מדברים על זכותו של כל אדם לדרוך על החול החם, על הזכות להיכנס לגלגל גדול ולצוף במים, על הזכות להתמסר עם כדור ועל הזכות להתרסק במים כשהוא עף מעט רחוק מידי. לא מדברים על הזכות למלא דליים ולבנות ארמונות, על הזכות להבריח דגיגונים, לפגוש לראשונה את היצור הזה קנדיל אל-בהר, רק כדי להיצרב ואחר כך על הזכות להימרח בחומץ. לא מדברים על הזכות לתערובת המושלמת של שמש, אדמה ומים שאפשר למצוא רק בחוף. לא מדברים על העייפות המרגיעה שבסיומה של יום ים מוצלח.

אז ליום אחד, נפלה בחלקנו הזכות, לתרום מעט לחופש הים של מישהו אחר. נכון, זה היה רק לכמה שעות, ונכון שהים היה מתוחם ומצומצם, אבל בינתיים נאלץ להסתפק בכך. הובילו את החבורה הילדים היותר גדולים שללא פחד הסתערו ראשונים למים. בתרקומיא כנראה לא שמעו שאריק איינשטיין איננו והחולצה האדומה היא כבר לא מציאה, וזה יכול להסביר את גופיות 'הפועל' התואמות שהם לבשו. יחד עם זאת, בכל הקשור לספורט וכדורים, ניכרה יכולת גבוהה ביותר והרבה מוטיבציה. הילדים היותר קטנים מעט חששו, אבל מהר מאוד הם כבר שכבו להם על גלגל כאילו הייתה זו להם החופשה השנתית בריביירה. זה כנראה גם בזכות טוני שהשרה את האווירה הרגועה והבטוחה. הקטנה והחמודה ביותר, הסתלבטה לה בג'קוזי הפרטי, מאמצת לה את האני לדודה ליום אחד. והאמהות, הן לא סתם שימחו אלא עשו שמח, במים ולא פחות מחוצה להם. אמנם לא הייתי בהמשך ביפו, אבל אני בטוח שהן המשיכו עם השמחה גם לשם.

היה גם נחמד לראות היום שלמשך כמה שעות היו במים שתי קבוצות ילדים, ערבים ויהודים. הם אמנם לא שיחקו במשותף וכל קבוצה היתה בשלה; אבל הם גם לא הפריעו האחת לשנייה, כיבדו איש את זכותו של האחר להנות מהים, ואולי לראשונה ראו שהילדים מהצד השני, הם ממש כמוהם, ילדים.

לפעמים הייתי רוצה שיזרקו את כל הערבים לים, ויזרקו לשם גם את כל היהודים, וכל מי שעוד רוצה יצטרף. אחר כך הם יצאו ויאכלו יחד אבטיח וארטיקים, ונראה לי שיהיה קצת יותר טוב.

תודה לנשות הים,

כתב: יאיר אושרוב

ילדי תרקומיה בדבקה במועדון רביטה

הו הו הו תרקומיה – שמחה במועדון רביטה

מודעות פרסומת