3.7

מעאסרה

כשהייתי בדרכי ליום הים ייחלתי להיות שותף באירוע מאוד מרגש ועצמתי. ציפיתי מאד לראות את ההבעות על פניהם, את הקמטים הקטנים סביב העיניים המסונוורות מהשמש, את המבט הנדהם אל מול הדבר האין סופי הזה – ים. הדבר האין סופי הזה שלנו, המתנדבים, נראה כל כך אינטגרלי ובלתי נפרד מחיי היום-יום.

ידעתי שלא אראה ילדים שירוצו לתוך המים כאילו הם חוזרים לים אחרי החורף הארוך, ידעתי שאראה פליאה והשתאות ואכן כך היה.

כשהייתי שם, נולדה בי תחושה נוספת, שרקמה עור ומילים רק ימים לאחר מכן.

החודשים הראשונים של בן אנוש בכוכב שלנו, עטופים בהילת תמימות טהורה. יום יום, דקה דקה הם מגלים את העולם. אפשר לראות במבט שלהם, בצורה בה הם מתבוננים, איך כל רגע שגרתי הופך לנס.

במו עיניי ראיתי איך אמא בשנות הארבעים לחייה ובנה בגיל העשרה מביטים בים באותו מבט ראשוני, תמים ולמד ממש כאילו היה זה מאכל חדש שלא נתקלו בו מעולם, מפגש עם אדם שמעולם לא ראו קודם לכן. מה שהיה עד אותו היום מילה, תמונה או סיפור קיבל משמעות מוחשית בחייהם בעודי צופה בהם.

אינני יודע ערבית והם אינם יודעים עברית ובכל זאת מצאנו שפה. דברנו במהלך היום בשפת הסולידריות הטהורה שכללה שמחה, צחוק, עפיפונים, ארטיקים, חול וגלים.

עד כמה שהחוויה הייתה מקסימה וקסומה היא לוותה בלא-מעט כעס ותחושת חוסר צדק.

"למה הם מעולם לא היו בים?" ישאל כל אדם שיישמע על הפרויקט, למרות שהתשובה מובנת מאליה, והתשובה הזו, כבכל פעם, מעלה בי שוב את השאלות שמופיעות תחת כותרת "האבסורד":

האם יש היגיון בזה שהילדים האלו לא היו רואים את הים, אף על פי שהם חיים עשרות קילומטר ממנו, ללא נשות הים או ארגון אחר?

האם יש היגיון בזה שהישראלים היחידים שהילדים האלו מכירים הם חיילים ומתנחלים?

האם יש היגיון בזה שהם מזמינים אותי לביתם ואומרים "תרגיש בבית" בזמן שאני לא יכול להזמין אותם אליי?

כן. יש היגיון.

מציאות לא הגיונית הופכת את ההיגיון כשלעצמו ללא הגיוני.

פלסטינאים ממלאים את חובתם לעצמם ומוחים.

באפשרותם לפעול בדרך המחאה האלימה וההרסנית שמקורה באינסטינקטים בסיסיים של הישרדות, שהרי נער בגיל העשרה שמאס בכיבוש יכול למצוא את עצמו תוך דקות ספורות מחוץ לביתו עטוף בדגל פלסטין ובידיו מתחלפות אבנים שמשתחררות בזו אחר זו אל עבר האדם במדי הזית. נער בגיל העשרה שמופעל כוח נגדו ונגד משפחתו יכול מבלי להפעיל מחשבה להחליט שכוח יהיה גם האמצעי שלו להשגת מטרותיו. והרי אני, אתם, האדם במדי הזית ובן העשרה הפלסטינאי, כולנו יודעים או שנדע ביום מן הימים שבמלחמה מהסוג הזה כולם יוצאים מנוצחים ואף אחד בה לא מנצח.

קיימת גם האפשרות השנייה למחאה. המחאה הבלתי אלימה שמקורה הוא בניגוד המוחלט לאותו אינסטינקט בסיסי. הבחירה בדרך זו היא בחירה מושכלת שדורשת התעלות עצמית, יצירתיות, פתיחות מחשבתית. רבים חושבים שסיכוייה להצלחה הם לא גבוהים אך הם ללא ספק גבוהים יותר.

בים פגשנו את הילדים ממשפחתו של חסן, אותם ילדים שהתרוצצו סביבנו בהכנות לתהלוכת המחאה הלא-אלימה על כביש שישים. 

הם ילדי משפחה אחת במעאסרה שמדי יום נקרעים בין שתי אפשרויות המחאה, ובחוויה המשותפת שלנו בים, שהיא בעיקר החוויה שלהם, הרגשתי שלו במעט הצלחתי לגרום להם להאמין שבצד הישראלי, שעבורם הוא מתנחלים וחיילים, יש אנשים שעושים ויעשו על מנת לשתול תקווה וימשיכו להשקותה עד שתניב פרי.

אולי היום, עבור הנער העטוף בדגל פלסטין שבמקרה חווה אתנו את הים התיכון, ישראלי הוא לא בהכרח החייל שהגיע לליל מעצרים או שלא מאפשר לו לנהל אורך חיים תקין. אולי היום ישראלי הוא לא בהכרח המתנחל שעשק ממנו אדמות או שהצית מטעים שלמים למשפחתו.

אולי היום, בעיניו של הנער, קיים הישראלי השלישי. זה ששומע אותו ואת משפחתו ושלא מקבל את המציאות ההגיונית-הבלתי-הגיונית כגזרה משמיים.

תודה רבה ל"נשות הים" על ששיתפתן אותנו, חברי "לוחמים לשלום" ביום הזה ועל הפרויקט החשוב והמבורך שמעניק למשפחות פלסטיניות ולישראלים חוויה משמעותית וחיובית ולזה משמעות חינוכית רחבת ממדים.

"גל רודף גל ונשבר" ואנחנו לא.

כתב: שי אילוק

****

זו השנה השלישית שאני מגיעה ליום כזה, של פעילות עם נשים וילדים מקסימים. שאולי נמצאים מעבר לקווים וקדרות, אבל כך כך קרובים ונוגעים בלב ובמעמקי הנשמה.

הפעם, עם בטן קצת גדולה, בהריון מתקדם, דילגתי על הים והגעתי ישר ליפו ליצור עם הגדולים והקטנים "עין אינדיאנית" – חוטי צמר על מקלות שיוצרים מעיין הרמוני שמבטא בעיני המון ממה שהארגון ואנשים טובים משני הצדדים מנסים לעשות – לחבר חוט לחוט, ליצור מרקם וחיבור ותקשורת, להתאים בין צבעים ולהנות מהצבעוניות והמגוון ולראות בו משהו מעשיר ולא מאיים וכל זאת עם הרבה התמדה ואי התייאשות (כי לפעמים גם במלאכת יד וגם במלאכת החיים יש מכשולים וספקות ואנשים שמנסים לערער).
התרגשתי לראות את הילדים לומדים ויוצרים, את האמהות שתמיד נסחפות, מהר מאוד קולטות את האמנות ויוצרות עוד ועוד.
עם מעט ערבית הצלחתי לתקשר וכמובן גם תנועות ידיים ומחוות גוף וקצת אנגלית.
כל הכבוד על כל הארגון. זה תמיד מפעים מחדש ומרגש לראות אתכן, נשים בגיל של אמא שלי, לא נחות לרגע, עושות ועושות ומשנות באמת מציאות חיים של כל מי שלוקח חלק במסע הזה.
תודה על ההזדמנות
ימים טובים ושלווים לכולם
אסנת אבידן
****
תודה רבה על היום הזה.
אני כל כך שמחתי לקחת חלק בפרוייקט הנפלא הזה, נתתם לי  ערוץ לבטא את רגשותי ומשאלותי!
אין לי ספק שזו התקוה שלנו, לתת יד וליצור קשרים ולהראות שלא כולנו חיילים (כמו שכתבת)
אלא בני אנוש עם ראש משלנו וביחד גם עם כוח לשנות!!! הלוואי!
מקוה לעוד הרבה ימים של שיתוף בינינו
כל טוב
מיכל לויט

****

On Wednesday morning last week, I was lucky enough to have the opportunity to volunteer with the inspiring group 'Women of the Sea'; a group who dedicate their time and effort to bringing Palestinian children from the West Bank for a day of fun at the beach in Tel Aviv. These day trips are organized three times a week, and also include a lunch outing followed by an arts and crafts activity session, as well as a boat trip. The simplicity of this initiative also underlines its beauty… The pure and simple joy of playing at the beach, building sand castles and frolicking in the sea encompasses the very essence of childhood and carefree fun. Many of the children have never seen the sea before, and for many of those who had arrived last Wednesday it was their first experience of going to the beach. The happy and delightful image of all the children arriving, eagerly running across the sand towards the sea, with huge grins spread across their faces, is one that will remain with me. I played with the younger kids, including an excitable pair of three-year-old twin boys, while also chatting to some of the older girls who were happy to practice their English
The whole experience was wonderful and uplifting. I feel very lucky to have spent the day with the participants as well as the volunteers. I will certainly be returning to take part again in
this fun and worthwhile activity
   Wrriten by Yaelle Ben-David

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s