31.7

קבוצה מעידנה

אנו רוצות להודות לכןם על היותכןם עימנו ביום הזה.

היינו קבוצה הכי גדולה מאי פעם של מתנדבותים וזה היה שמח אך גם בעייתי. בעיה טובה כלומר. איך למצוא את הילדים הקטנים בתוך הסלט ירקות הזה ולראות שכולם מעל המים. אך משמח מאד מבחינתנו לראות כל כך הרבה מתנדבותים חדשותים, ואת הרוח הטובה והשמחה של היום. לרגע חשבתי שנשים עושות שלום מתלבשות עלינו ומטביעות אותנו בשמחה הטבעית שלהן/שלכן. שהרי ידוע לכל שאנחנו (הווטשיות) חסרה לנו השמחה הזו. למודות כיבוש אנחנו, ומעשה הים מעלה בנו שמחה כבושה. עדין לא לובשות לבן, אך מסתכלות עליכן כארגון מתפקד באופן יוצא דופן ובלב תפילה שאכן יידע למצוא את הדרך לשינוי המציאות ולא רק ללבבות הדי מחוררים של החברה הישראלית. איכשלאיהיה, הייתן מתנדבותים מעולותים. היום והים זרמו להם בנעימים, ולא נשאר אלא להודות על עזרתכןם הרבה, ועל הרוח הטובה ששרתה על היום.

היינו עם קבוצה מעידנה שמקיימת קשר עם קבוצה מגן שמואל, ואנו מודות גם לגנשמואלים שלא מכותבים כאן אבל אולי המייל ימצא דרכו אליהם (תמי?), ואנו מברכות אותם על המעשה שלהם ומאחלות להם המשך מבורך.

ולפינת התודות: תודה גדולה לצביה על הסנדויצ'ים  וגם לגן שמואל, ותודה לאפרת המקסימה והרקידה ושמחה מאד מאד את הקבוצה במועדון ביפו אין ספק שהפלסטינים אוהבים לשמוח, לרקוד ולשיר. נכון, הכללה אבל מותר לי אחרי הרבה קבוצות להודות בעובדה שהשמחה יוצאת בכמויות ומאירה את הסגירות והנוקשות מה שלנו. רק תשים מוזיקה והזרועות יתנופפו אל על עם חיוך וכיף. ובליבי אני יודעת למה. 

תודה לערן ולרותי שנענו לקריאתי וכתבו את חווית היום שלהם, תוכלו לקרוא כאן למטה.

נודה על תגובות, תמונות וכל מה שעולה.

נשות הים

========================

סיכום יום

היה מעולה, הילדים נראו בעננים, מאושרים עד הגג, והאווירה היתה מלאת כיף ושמחה. בקרב המבוגרים נראה לי שהרגשות היו מעורבים יותר והיה ניכר גם הצד השני של הכיף בים – שהיום הזה הוא יחיד, שבאוטובוס בדרך הורידו מישהי כי לא היה לה אישור, שזה לא היה צריך להיות ככה, שזה יוצא מן הכלל שגם קצת הנכיח, שהחיים, ככלל, הם תחת כיבוש. היה מעניין לשבת יחד ולדבר ולשמוע, למרות שלא נוצרו שיחות מעמיקות, כנראה שככה זה כשמכירים רק לכמה שעות. וגם, היה פשוט את האפקט הזה של הרבה שמש והרבה ים שתמיד עושה כיף עייף. הארגון של היום היה מדהים ונראה לי שאי אפשר היה לעשות את זה טוב יותר, ממש כל הכבוד, וכמה שהפרויקט הזה יפה ומוצלח הלוואי ולא נזדקק לו.

 

כתב: ערן חכים

***

יום ים זה זו היי עבורי התנסות ראשונה באירוע מסוג זה. חיכיתי מאד לבוא הקבוצה. ציפיתי שיגיעו לעמדת המים שעליה הייתי אחראית. מאחר שלא היה מספיק ביקוש למים הצטרפתי למורחות קרם ההגנה. רציתי ליצור קשר . האפשרות ליצירת קשר בלתי אמצעי עם אנשים וילדים שזהו מפגשם הראשון עם הים, ריגשה אותי. לאחר שכולם שתו ונמרחו הלכתי לכוון הים כדי לראות האם ניתן לסייע במשהו.  עזרנו לאשה שפחדה מהים להיכנס ע"י החזקת היד שלה בכניסה למים. שחקתי עם ילדים בכדור. האווירה הייתה שמחה וכייפית.. בנוסף היה טוב לראות את הנשים  וגם הבחורים הצעירים שבחרו להקדיש את הבוקר למען מטרה זו. רוח ההתנדבות ששרתה במקום הייתה מחממת לב

שמחתי להיות חלק מאירוע כזה. אני מאמינה שמפגשים מסוג זה תורמים רבות לשיפור היחסים בין העמים וחשוב להרבות בהם.

כתבה: רותי שריבר

***

נשות הווטשיות היקרות
אני מודה לכן על ההזדמנות שנתתן לנו לפגוש ילדים , נשים, וגברים פלסטינים, בסיטואציה כיפית שהזכירה לכולנו שאלה החיים, שכולנו אוהבים להנות מהחיים.
שאפשר לשתף פעולה ומלמטה לנסות לסיים את הסיכסוך ולהתפנות לחיים עצמם אנחנו מאמינות שאם נצליח להדביק את האנשים בשמחה ובתקווה שאפשר אחרת בסוף יבוא סוך הסיכסוך.
נשים יקרות העשיה שלכן חשובה ביותר ואנחנו מזמינות אותכן
להשתתף בארועים שלנו, הם תמיד מרגשים, ולרוב גם שמחים

כתבה: אנאבל פרידלנדר

***

הייתי פעם ראשונה ביום-ים, עם אנשים להם זו פעם ראשונה בים. מוזר.

עוד לפני שהגיעו האורחים הספקתי להתרשם מהארגון ומתשומת הלב לכל הפרטים הנחוצים. בתום 'מעגל ההיכרות' היתה תחושת נינוחות ושותפות, למרות זרות רוב הנוכחים זה לזה. לצד טירונים כמוני היו ותיקי ים שמבצעים שליחות זו כבר שנים. כשהמתנו לאורחים תהיתי מה יש בזה שממכר את המתנדבות והמתנדבים, גורם לבוא שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה. בצהרי היום הבנתי.

הנינוחות שרתה לאורך כל היום. הים היה רגוע וכולנו נהנינו מהם במגוון צורות.  בבגד ים, בבגדים, בשמלות – הים עושה טוב בכל מצב והאנשים הנפלאים עוזרים זה לזה ומבלים ביחד. עברית, ערבית, אנגלית ותנועות ידיים שימשו את הנוכחים כדי לתקשר. התקנאתי ביועדי הערבית שיכלו לפטפט בחופשיות עם האורחים. מלימודי הערבית אי אז בימי בית הספר, הצלחתי לשלוף מספר מוגבל של מילים וחשתי מבוכה על חוסר הידע.

מפתיע כמה מהר אנשים מתחברים זה לזה, איך עוזרים ומקבלים עזרה במים, למרות שלא מכירים. הפעוטות היו האטרקציה – הזכות לשאת פעוט על הידיים במים, גרמה לכל אחת להרגיש סבתא בפוטנציה. מי שזכה, עשה זאת אגב חיוך רחב על פניו.

משחק הכדור במים היה כמו הכיתוב על קופסאות משחקים – מגיל 6 עד 66. בנים ובנות, יהודים וערבים – כולם מתלהבים כשמצליחים לתפוס הכדור.

הילדים והנערים המתנדבים הפליאו במשחקי מים מונחים בשפת הסימנים.

כמי שלא זוכרת את חוויית הפעם הראשונה בים, כיוון שהיתה לפני הזכרונות שלי, תהיתי איך מגיבים. מהר מאוד נוכחתי שלא משנה אם זו פעם ראשונה או לא, מכלול התגובות זהה – מי שקופץ ונכנס למים משוחרר מכל עקבות, מי שמהסס ומתמסר למים לאט, מי שחוששת להרטיב את שערותיה, מי שצוללת בלי הפסקה כאילו היתה בת ים, מי שנרתע מהחול ומי שמשחק בחול בשיא הטבעיות ובסוף מכוסה כולו בחול – גם אם זו הסבתא או האמא.

הדבר הקשה ביותר היה לצאת מהמים. אבל הקריאה 'החוצה, קרטיב' היתה כמטה קסם.

אני מחכה לפעם הבאה.

כתבה: צפרא סער-לשם

מודעות פרסומת