4.7

חברון העיר העתיקה

תודה לכםן על היותכם ועזרתכם המבורכת ביום אתמול. בילינו שעות נוספות עד שהגיעה הקבוצה ו"זכינו" להתוודע אולי יותר אל עצמנו. ותוך כך חווינו את תלאות הכיבוש בזמן אמת. שאמנם בצד שלנו זה קפה ושבת אחים בים אבל תחושת הזמן האבוד שהוא מנת חלקם של הפלסטינים לאורך השנים נמזגה באיזו דרך למערכת שלנו ועשתה את שלה. שמחנו לקבוצת המתנדבות והבנים מ"הקייטנה התל אביבית" האקטיביסטית. שירבו כמותכן, יעתיקו אלעאפיה // תודה מיוחדת לחנה על הסנדויצ'ים הטובים //תודה לתיאטרון אלמינה שהופיע לפני הקבוצה בהצגה משעשעת // ללאה ואיילת שסכמו כל כך יפה את היום כאן למטה.
נשות הים

IMG-2161.JPG

תיאטרון אלמינה, במועדון רביטה, 4.7, בהצגה "הדוד אוסמה"

על פרוייקט ימי ים שמעתי לראשונה בשנה שעברה, אבל החיים עצמם דחקו את הרעיון המופלא הזה להתנדבות משולבת בבילוי למחוזות השכחה. בכל זאת, השנה כשנתקלתי שוב בהודעה על פתיחת העונה של ימי ים, החלטתי לעשות מעשה ולהרשם להתנדבות, ואף להביא איתי את בני נועם וחבריו בני ה-13. הגענו הבוקר לחוף תל ברוך נרגשים ומלאי ציפיה. הביקור בים עבורנו הוא עניין שבשגרה, אבל המחשבה על מפגש עם ילדים ואמהות מחברון מילא אותי ואת הילדים בסקרנות ובהתרגשות. כשנקפו השעות והקבוצה מחברון טרם הצליחה לעבור במחסום, היה הצער על הילדים הנרגשים ואמהותיהם העלולים להפסיד את הבילוי לו ציפו מעורב בזעם על הכיבוש ובאכזבה שלנו לנוכח האפשרות לביטול ההגעה. אבל לשמחתנו, לאחר עיכוב ממושך במחסום, הצליחה הקבוצה להגיע, גם אם באיחור, לחוף הים.

ילדים בכל הגילאים – החל מקטנטנים ממש וכלה בבני ובנות עשרה, ירדו מן האוטובוס מלווים באמהותיהם, וזרמו אל הים. בליל הרגשות שקרן בעוצמה מהקבוצה הדביק מיד גם את המתנדבים – התרגשות גדולה, סקרנות עצומה, שמחה מתפרצת, חשש מהלא מוכר. הים מאפשר מפגש בלתי אמצעי, פתוח, חופשי, סקרני, נטול מבוכה ושמח. הילדים שמחים לתת יד לכל מי שמוכן ללוות אותם לים, צוחקים ומשתאים לנוכח הגלים הגדולים, מגלים סקרנות עצומה כלפי המדוזות שהמתנדבים צדים באמצעות ארגז פלסטיק ולא נרתעים מהעקצוץ שבמים. מזרון הים מתגלה כלהיט ענק – משטח הרפתקאות רטוב וצף, והילדים שמחים לטפס עליו ולהשתולל. קבוצה של ילדים בונה ארמונות חול ורשת של בורות ותעלות. אני רוצה ללמד אותם לעשות טפטופים של חול רטוב, כפי שאהבתי לעשות בילדותי, אבל חוששת להפריע למבנה האדריכלי המוצק של הטירה שהם בונים.

אחת האמהות ניגשת אלי במים ואומרת לי משפט ארוך בערבית. אני מנסה לגייס את שרידי השפה שלמדתי לאחרונה בחטיבת הביניים לפני יותר מדי שנים – ללא הועיל. אוצר המילים שלי בערבית, כמו של ישראלים רבים, מצומצם למילים של מהדורות החדשות, ואינו מכיל שפה פשוטה ויומיומית. אני מבקשת ממנה לחזור על הדברים שוב ושוב, וחשה תסכול כאשר המילים נשמעות מוכרות אך אינן מתחברות לכדי משפט. פתאום אני מבינה. בלי להבין את המילים, מתוך השפה הפשוטה של הים, אני מבינה שהיא מספרת שהופתעה לגלות שהים הוא מלוח. ההבנה הזו מלווה גם בתחושת הקלה ובשמחה על הקצר בתקשורת שתוקן, ולצידן תחושות של הפתעה ועצב על האשה הצעירה והחייכנית הזו, שבגיל 30 אולי, רואה לראשונה את הים וטועמת את טעמו, למרות שהים נמצא במרחק שעת נסיעה מביתה. אבל עכשיו אין זה הזמן לשקוע בהרהורים נוגים, אנחנו צוחקות יחד מתוך ההפתעה וההקלה על התגלית שלה ועל ההבנה שלי, והרגע הזה הוא כמוסה כל כך מזוקקת של רגש, שאני שבה וחוזרת אליו פעמים רבות בהמשך היום, גם הרבה אחרי שנעזוב את החוף.

הילדים קופצים על הגלים, נותנים להם לסחוף אותם אל החוף ושבים ורצים אל תוך הים. אחת האמהות נשכבת לאחור על גלגל ים, עוצמת את עיניה ומתמכרת לתחושת הערסול של הגלים. לרגע אפשר ממש לשמוע את השקט שבתוכה, מעבר לצהלות השמחה של הילדים, לפטפוט העליז של האמהות, לקריאות הנערים שגילו עוד מדוזה. ואז היא פוקחת את עיניה, מביטה בי ואנחנו מחייכות זו לזו, כי גם היא מבינה שהייתי שם לרגע, בתוך השקט המופלא שלה, ואני אסירת תודה על האירוח הזה.

הזמן חולף במהירות, הכריכים נאכלים, קוביות אבטיח אדומות ונוצצות מתקבלות בברכה אצל ילדים ומבוגרים כאחד, קרטיבים משמחים ילדים ואמהות גם יחד. הגיע הזמן לצאת מהמים. תם הקסם.

בערב, בנסיעה, אני שואלת את נועם על מה הוא חושב, והוא אומר לי "אמא, אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על זה שבגיל 15 כבר לא נותנים להם להכנס יותר לישראל, חושבים שהם מחבלים". אני מופתעת ושמחה שמהיום הזה הוא לוקח תובנה פוליטית, ולא רק חיבור אנושי. אין לי מילים מנחמות לומר לו. אני מציעה למצוא נחמה בפרוייקטים כמו זה, שמחברים בין אנשים, שנותנים לילדים להיות פשוט ילדים, לאמהות להיות פשוט נשים צעירות. אבל אני רואה שזה לא מנחם אותו, ובאמת שאין לי נחמה אמיתית להציע לו ולכולנו.

אני חוזרת הביתה וצופה בשיעור ערבית ראשון של "מדרסה". בשנה הבאה אגיע מוכנה יותר.

כתבה: לאה פורשטאט

תמונות – צילמה לאה

יש ימים שיש בהם הזדמנות לעשות משהו חדש. 
יש ימים שקורה בהם משהו כל כך מרגש שאת בקושי ישנה בלילה. 
יש ימים שאת מעזה לצאת מאזור הנוחות שלך ולוותר על פחד ובורות שליוו אותך כמעט 40 שנה. 
היום היה יום כזה.

היום בחרתי ללוות יום כיף לילדים ונשים פלסטיניות שהגיעו מחברון לחוות את הים בפעם הראשונה(!). 
בפעם הראשונה כי למרות שהם גרים במרחק שעה וחצי ממנו, אין להן חופש תנועה. לא בישראל וגם לא בחברון. כי הן חיות תחת כיבוש שאומר להן מתי ואיפה מותר להן ללכת. ולא רק להן. גם לרועה צאן אין חופש. אפילו שזו האדמה שלו.

חשוב לי לשתף שלאורך כל היום לא חוויתי שום פחד. 
שהרגשתי בחברת אחיי ואחיותיי לשטח הזה שנקרא ארץ ישראל. 
שהרגשתי שמחה ומשמעות אבל גם בושה ואשמה. 
כי שמעתי היום סיפורים ששברו לי את הלב. 
שמעתי היום סיפורים שהזכירו לי משטרים אפלים וסדרה על שפחות בשמלות אדומות ועל היעדר חופש. 
שמעתי היום דברים ואני כותבת כאן כדי שגם אתם תשמעו. ותדעו. ולא תשתקו.

במיוחד בימים אלו, זה הזמן של כולנו לזכור שאין לאף אחד מאיתנו את הזכות להרגיש נעלה על אחרים ולקחת להם את החופש מתוך התחושה הזו. 
לכולנו הזכות לחיות בביטחון ובחופש בכל מרחב בו נבחר להיות. לכולנו. בלי הבדל דת, גזע, צבע עור, גיל או מין.

ואני מזמינה את כולנו להמשיך ולהשמיע את קולנו למען אחרים. למען החלשים, הנשים, הקשישים, האתיופים, הפלסטינים, העניים, הילדים וכל מי שזקוק לנו. 
ואם יש לכם לתת – תתנו. יד, זמן, כסף, קול.

❤
🙏

שנדע ימים של אחווה ואחדות במהרה. 
שנזכור שיש תקווה, ויש מה לעשות, ושאפשר לשנות. 
ושנזכור להגביר את האור גם בימים חשוכים. 
תודה ליוזמות ומנהלות פרויקט ״ימי ים״ על קירוב הלבבות והתרומה החברתית והתודעתית.  
איילת
גיבור

There is nothing but the simple pleasures of life to break down the barriers between people and to put huge smiles on people’s faces. That is what I had the honor and pleasure of feeling yesterday when I joined minelbahar group in welcoming a group of women and children from Hebron to the beach at Tel Baruch for , in simple terms, a day of fun. The excitement and smiles were evident the moment they had walked off the bus ( even after a three hour delay at the checkpoint) hopping and skipping and squeals of laughter and mothers smiling at their children’s happiness and at their own. They changed quickly then ran to the sea, us running after them with sunblock lotion and floatation rings. Jumping in the waves, building sand castles and moats, giggling as the waves touched their toes or bravely venturing the ten meters into the sea the lifeguards deemed as safe. Mothers trusting us to keep an eye on their babies, so they could enjoy and laugh and perhaps feel the freedom and fun they rarely truly get a chance to feel. What a day. What happiness. Kol Hakavod to the organizers, the volunteers and the women and children who came and put their differences and fears aside…to enjoy LIFE

Syndi Zilcha  

מודעות פרסומת