4.7

בורין – קבוצה 2

טיפה בים …

 אני מתעוררת בבוקר יום רביעי ברגשות מעורבים …בתקופה האחרונה אני רגילה לקום די מאוחר , לשתות קפה , לכתוב מהבית ולשוטט להנאתי בעולמות דמיוניים , כשמסביבי טעם השפע ומנעמי תל אביב . והנה התנדבתי ללוות ילדים פלסטינאים לים , אז צריך להתארגן , לעשות מהר טיול לכלבים וללכת לפגוש את המציאות, למה בעצם ?

אני מגיעה לחוף תל ברוך , מלווה בעננת ספק , אך הים קורץ ומחייך , מיד מרגיע , כמה טבעי , כל יום אני רואה אותו , לא יכולה לתאר לעצמי חיים בלעדיו.  מתחת לסככה מתאספים אנשים , אני לא מכירה אף אחד מהם , האף מרחרח , בודק , מנסה לתייג , למצוא מכנה משותף , מי מרכיב את השמאל ההזוי ? הם כולם אינטליגנטים , מתפקדים , ולמרות  עבודתם הסיזיפית הם בעלי הומור , נוטפים טוב לב אמיתי . אני, בתור אישה , מתרשמת מאד מהנשים , שכולן חזקות ונחושות , אבל באותה נשימה מלאות רכות . השילוב המושלם . (גם הגברים כמובן לא אכזבו …בעיקר צייד המדוזות האמיץ !) . אחרי היכרות קצרה אנחנו מכינים את השטח , מנפחים את הגלגלים , מסדרים את הכיסאות , פורשים את המחצלות ומחכים לאוטובוס מהשטחים , שבאופן לא מפתיע מעוכב במחסום, מה שמאפשר לצביה  לספר סיפורים על הכפר שממנו מגיעים האנשים , שלמרבה הצער , כאילו מישהו מלמעלה החליט לקלל אותם בלי סיבה , חיים בשכנות ליצהר , והם חשופים להתעללות בלתי פוסקת מהמתנחלים ומהצבא , ומימדי העוול , האכזריות והניצול נפרשים , ואותה מציאות מראה את פניה והבטן מתהפכת .

אבל רגע לפני שהדיכאון משתלט האוטובוס מגיע , ורוב גדול של נשים וילדים מופיעים מחויכים , המחסום לא פגע בשמחה הטהורה , והמבוכה הקלה באופן מפתיע מתפוגגת מהר , כמו מודעת לזמן הקצר , ולפני שמבינים מה קורה כבר כמעט כולם  במים ! והים , תמיד אפשר לסמוך עליו , הוא לא מפלה לעולם , מתייחס שווה לכולם , עוטף במימיו המלוחים , מחבק ומערסל את הילדים . ולמרות שזו פעם ראשונה של רובם בים , הם מתאהבים בו מיד , אולי מכירים מגלגול  קודם , קופצים פנימה , צוהלים , אפילו הקטנטנים שבקושי ללכת יודעים . ולפתע עיני פגשו בעיניה של מרנה , הילדה הכי יפה , עם צבעים מרהיבים וגומת חן , והיא קופצת לתוך ידי באמון מוחלט , מחייכת , זרועותיה הדקיקות מחבקות אותי , והרגע נחרט , והלב נפתח אליה ואל שאר הילדים , כמה פשוט הכול יכול להיות , הנשים מתמוגגות , הבנים משחקים בכדור , הילדות צווחות , אנשים , כמו בכל מקום . ולמרות שאני לא יודעת ערבית , והקצת שאני יודעת מתערבבת לי עם הספרדית , אני מצליחה לתקשר איתם , כי אושר זה רגש אוניברסאלי , וצחוק הוא שפה בינלאומית, והילדים בתמימותם כנראה עדיין מסוגלים לסלוח …והזמן חולף וכבר יוצאים מהמים , נפרדים , ואני אפילו מבטיחה שאבוא לכפר , וחושבת לעצמי איזה טקטיקה נוראית , להפריד בין אנשים לים , אין זכות לעשות דבר כזה , אלוהים הרי נמצא בים , הים הוא החופש והחירות והאינסוף , איך אפשר לקחת לאנשים את הדבר הבסיסי הזה . ובסוף היום , אחרי שהוצאנו אוויר מהגלגלים , אני בין תקווה לייאוש , כי היום הזה ייגמר , והם יחזרו לכפר , למציאות חייהם הקשה וההרסנית , לדיכוי שגוזל מאדם את כבודו , האם כמה שעות בים ישנו משהו בכלל?

ומצד שני פגשתי את המארגנות המקסימות , בלתי נלאות , לא מוותרות , ואת הצד השני , האנושי , המקסים של "האויב" , אז אולי עוד יהיה טוב ? בינתיים אני אחשוב על וואליד המתוק ואימו , שלאחר שכנועים נכנסו איתי למים ולא הפסיקו לצחוק ולצווח , ועל רפיף המקסימה , ומוסטפה  , ומאיה , ודליה , ומחמוד …וכמובן על מרנה היפה .

כתבה: שרה גלב

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s