5.8

אלערוב, מחנה פליטים על כביש 60

תודה לכולכם שהייתםן עמנו ביום הזה. אלערוב הוא מקום קשה, הרבה חיכוך עם הכובש, למרות זאת ואולי אף על פי כן, פגשנו קבוצת נשים שמחה. ההנאה מהים והמפגש היתה מאד נוכחת. הייתם לנו לעזר רב. בגדול אתם כבר אנחנו. התקבלתם לעבודה. כבר לא צריך להסביר הרבה. לפעמים נראה שאתם יודעים יותר מאיתנו. ממפים את השטח. קוראים בע"פ את חוקי המקום. אז לא נשאר אלא להודות שוב ושוב ושוב. בלעדיכם לא היינו יכולות. הגיע אלינו צלם חדש, צנח מעולם אחר, וצילם המון תמונות יפות. כאן בלינק. תודה לך אילן.  

image.png

https://photos.app.goo.gl/v48fDyvDfp6fN4TF7  
תודה לנורה על הסנדויצ'ים הטעימים // לליאת בלוך על הסיכום היפה מאד // ללילך והדס על ההפעלה, מוביילים צבעוניים רחפו בידי הילדים, במועדון // לקרן מהטלויזיה החברתית על הצילום והנחמדות ולכולכם.
אנחנו בסוף, מתרגשות לפני ואחרי ובאמצע,

יעטיכו אלעאפיה
נשות הים

ים של הפתעות

רשמים מיום ים עם אמהות וילדים ממחנה הפליטים אלערוב

הפתעה ראשונה

את רוב הדרך מבת שלמה עשיתי ברכבת. הקטע האחרון בהליכה. הליכה נינוחה בשביל המוביל לחוף דרך נקודת תצפית. הפתעה ראשונה – אני בעיצומו של גוש דן צופה אלי רצועת חוף יפהפיה. כמעט שאין זכר למה שאינו טבע. היתכן?

הפתעה שניה

מעט אחרי השעה 10 האוטובוס מגיע. אני – שכה ציפיתי וייחלתי ליום הזה חשבתי שלא יתכן. בטח מישהו יזרוק אבן איפשהו, בטח משהו ישתבש. אבל לא. לא להאמין. האוטובוס במגרש החניה. אנחנו מקדמים בברכה את הבאים. אני רואה את הנשים יורדות על טפיהן ותיקיהן ובאמת שקשה לעצור את הדמעות.

הפתעה שלישית – הים – לא באמת מפתיע

בים, בחוף, בטבע – כל כך כיף לנו. אנחנו בשמחה, אנחנו בהכרת הטוב. למה לא לעשות את זה יותר? ילדים מול הגלים. ילדה כבת חמש או שש, תלתלים שחומים, בגד ים שני חלקים מנוקד צבעים נעימים, שולחת את הגלגל שלה למים ומחכה שהגלים ישיבו אותו אליה. כל כך שמחה, כל כך שקועה במשחק שהמציאה לעצמה. שתי נשים עושות דרכן אל מחוץ למים כשהן אוחזות בחבל. הן בלבוש מלא והרמטי. לא הרחק מצדו השני של החבל אשה בביקיני מניעה את ידיה בתרגיל התעמלות. הן נעמדות ומתרגלות אחריה. האשה הזרה מחייכת אליהן. היא שמחה, הן שמחות. היתכן?

הפתעה רביעית

מצלמים ומצלמים. מצטלמים ומצטלמים. הישראלים כמעט שלא. הפלסטינים הרבה ובעיקר בתחילת המפגש ובסיומו. את עיני צדה אשה צעירה. לבושה היטב במעין חליפת שלושה חלקים בצבעי פסטל רך. בדים דקים, קיציים, מתבדרים ברוח. בבואן לחוף חברה מצלמת אותה כשהיא ניצבת מול הים. פנים נאות, לבוש מלוטש. ברקע מלוא העין כחול של ים.

יום מקסים. יום מתוק ומופלא. אני משערת שהאמהות, הילדות והילדים, הנערים, הצעירות ישובו לביתם עייפים ומלאי חוויות. עם סיפורים שיסופרו עוד ימים רבים, עם תמונות של חו"ל. אני שבה לביתי מלאת תודה ואחרי שזכיתי ברגעים נדירים. יד של אשה אוחזת בידי ולא מרפה.  היא במים כשאבוב למותניה ועדיין מלאת חששות, טרם התרגלה לים, טרם התרגלה לגלים. ונער נעים הליכות, בן גילו של בני הצעיר, מתרגל בחלק העמוק של האזור התחום – בעקשנות ובהשתפרות מתמדת – שחיית חתירה. כל כך מודה לי על שבמקרה נמצאו באמתחתי משקפי שחיה.

הלוואי שהנורמליות תחלחל סופסוף אל חיינו. הלוואי שאצליח לנהל שיחה בערבית. שאתיידד, שאפגוש, שאכיר אנשים ומקומות מפיסת ארץ כאובה זו. 

כתבה: ליאת בלוך

מועדון ריקי2.jpeg
מועדון ריקי3.jpeg