5.8

קבוצת נוער מסילואן שבירושלים המזרחית – יום ים מס' 13

 

בעת כתיבת סיכום זה, כבר נודע דבר ביטול יום הים האחרון לעונה זו, שכל כך רצה לארח את ילדי הבדווים של בקעת הירדן. עוד אירוע לא צפוי,  שהצטרף לחוויה "האחרת", שחווינו בחברת ילדי הג'האלין,  וליום הים "הסוער" לנוער סילוואן,  בו יעסוק הסיכום הבא.

אז גיבורת הדרמה, הפעם, היא המציאות ואל מולה אנחנו המתומרנים על ידה. כבר למדנו מזמן, שהמציאות אינה מצייתת לא לתכניות ולא למשאלות לב. "כש – "עשינו הכול כדי ש.." ו"סגרנו את כל הקצוות", היא חוזרת ומצהירה, שהיא מסרבת לשליטה וצוחקת בפנינו כל אימת שנדמה שהצלחנו לכפות עליה סדר ומשמעת. ואולי טוב שכך,  כי זאת דרכה ללמד אותנו את מגבלות הכוח גם כפרטים וגם כקהילות. על פי רוב, אנחנו בוחרים להיות עיוורים לאותות ומתקשים להקשיב. מצבים "חורקים", שאנו נקלעים אליהם חדשות לבקרים, מקרים על דרכנו לפעמים הזדמנות להבין, שתפישת המציאות שלנו אינה מבטאת אלא צורך עמוק לאלף את  מה שאינו ניתן לאילוף. "א- מנטש טראכט אונד גוט לאכט" סיכמו חכמינו באידיש; האדם מתכנן ואלוהים צוחק.

מה בעצם רציתי לומר, אולי את מה שרחלי סיכמה בשאלה,  בנסיעה הביתה בסיומו של יום,  לאחר שנפרדנו מאנשי סילוואן.  "אז מה למדנו היום?" ודיברה על יכולת ההכלה ועל הקושי להיערך להפתעות. ולכן מרגיש לי להביע הערכה לאורחינו מסילוואן וכן, גם לנו המתנדבים, שהתגברנו על האכזבה הראשונית,  ובתמורה זכינו במפגש הטוב והשמח הזה, שזימנה לנו המציאות, בסופו של דבר.

אז כך היה. כבר בשעות הבוקר התברר, שבמקום הילדים הצעירים המגיעים אלינו בדרך כלל , יגיעו הפעם תלמידי י"א וי"ב. כבר מן הדרך התבשרנו להפתעתנו הגמורה, שהקבוצה מצפה ליום בילוי בסופרלנד . על גודל אכזבתם למדנו מיד כשהגיע האוטובוס והמדריכים ובני הנוער הודיעו שהם מסרבים לרדת . הם אינם מעוניינים בבילוי בים. הם לא נערכו לכך ובכלל הבטיחו להם בילוי בסופרלנד. לאחר שחזרנו והסברנו, שאין באפשרותנו למלא את בקשתם ירדו "תחת מחאה" אל החוף.  אולם, הגלגלים שהכנו לקטנים ובריכת המים שעל החוף נותרו מיותמים. האורחים סרבו להיכנס למים,  ועד מהרה מצאנו עצמנו מול הפגנת מחאה. הקבוצה הגדולה (כ-50 בנים ובנות) עמדה על החוף וקראה למעטים, שהשתכנעו להיכנס למים, לצאת. המצב החריף עוד יותר כשהתברר להם, שכל מי שנכנס למים חייב להישאר בגבולות החבל . דרישה בלתי הגיונית ואפילו מעליבה כשמדובר באנשים צעירים שרובם ידעו לשחות.  ניסינו להתדיין עם גבי המציל, שלא יתכן לסגור בוגרים בתחומי חבל, המיועד לילדים קטנים, והוא התעקש וסרב להשתכנע. רק לאחר שהפצרנו והבטחנו להצמיד לכל אחד "שומר", והסברנו שאחרת ילכו, התרכך ואמר, במאמץ לומר את המילה האחרונה,  "טוב, אז עד 12:00 בלבד"(?!). בעוד חלקנו מנהלים דיון עם גבי, הודיעו האורחים, שהם עוזבים ויבלו את יתרת היום בפארק הירקון. אנו שהתלבטנו בין האחריות שהרגשנו כלפיהם לבין ההבנה שלא ניתן לכפות עליהם "כיף" שאינו מתאים להם, החלטנו בסופו של דבר לוותר ולהניח להם לעשות כרצונם.

בשעה שאנו מסתופפים בסככה ומסבירים למתנדבים המאוכזבים מה קרה , התקבצו אורחינו בבית הקפה הסמוך והתדיינו ביניהם.  נערכנו למצב החדש. ביטלנו פעילויות אחר הצהרים, צמצמנו את ארוחת הצהרים ובתחושת החמצה התחלנו "להתרגל לרעיון". היו שחשו קצת כעס,  היו, שגינו את  מי שהיה אחראי לקבוצה והבטיח הבטחות…  גם אורחינו, ככל הנראה, פרקו את תסכוליהם. לאחר שעה קלה, הגיעו מדריכי הקבוצה ואמרו, שהקבוצה החליטה להישאר ולהשתלב בתכנית, כפי שהצענו מלכתחילה. בעוד אנו "משנים כיוון",  נשמעו קולות תיפוף ושירה מן הקפה הסמוך. ראינו מרחוק את פיל, המתנדב שלנו מאנגליה, רוקד ומפזז לקולות הדרבוקה וסביבו בני נוער שרים ורוקדים. גם אנחנו שעטנו לבית הקפה,  שמחים לפתוח דף חדש, הצטרפנו, מנענעים, מעכסים ומניפים ידיים ורגלים.  אחר כך נכנסו רובם למים לבושים אך מרוצים.  הבנים, ששפר עליהם מזלם בענייני מסורת,  הסירו את בגדיהם. אך היו גם כמה בנות אמיצות, שהצטרפו, בלבוש מלא. ואם מערכת השכנוע שלנו לא היתה טובה מספיק,  הכריע את הכף מזג האוויר הלוהט והמים הצוננים. החבל הפך כמובן ל"המלצה בלבד" ואנחנו… העלמנו עין. 

גילינו קבוצה מגובשת ומרשימה של בנים ובנות,  צעירים מקסימים, חביבים ומסבירי פנים. מרים היפה נכנסה אתי למים בבגדיה רק כדי לרצות אותי. אחותה שיחקה עם הבנים בכדור כשהיא מתיזה מים לכל עבר ונותרת רטובה מכף רגל ועד ראש. נרימן שהיתה מיליטנטית, בהתחלה והנהיגה את ההפגנה, פיזזה, רקדה ושרה איתנו ואחר כך נכנסה לטבול במים. אמה שישבה לידי סיפרה, שהיו 4 שנים בארה"ב, במדינת מיסיסיפי, היה קשה אך הסתדרו,  בסופו של דבר נאלצו לוותר על  אישור השהייה ועל ויזת העבודה בארה"ב. חששו שיאבדו את זכות התושבות בארץ, ולכן חזרו.

מה שהגביר את ההנאה מהיום היו  מוניר ומשפחתו וגם ניורקה, שבאה  הפעם עם בנה, שהחמיץ את הפעם הקודמת,  וגם אינתיסאר המקסימה מחווארה עם בנה שלא קבל אישור בפעם הקודמת. שמחנו אליהם, והלוואי שיחזרו אלינו עוד ועוד.

אחרי ארוחת צהרים במתנ"ס ביפו, יצאו הסילואנים ברגל, דרך הפארק החדש לכיוון נמל יפו ונהנו מהפלגה (על פי בקשתם ומימונם האישי), בסירתו של אייל המוכר לנו לטוב מפעמים קודמות.

אין ספק שהם השאירו אותנו, שוב, עם השאלה הפתוחה האוניברסלית, היכולת שלנו להחליט ולפעול במצבים משתנים.

היה כיף חיים. צריך ללמוד מהם לשמוח.

כתבה ריקי 

—————————————————————————————————————————————————

תקראו את פיל:

Hi Rachel, Amira, and Tzvia
Thank you once again for a truly memorable experience today.  It didn't go according to plan, but I'm happy we managed to overcome the initial disappointment and made a gooddayof it in the end.  Those kids sure know how to party!

 Phil

 

    

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s