6.8

חלחול

תודה לכןם שבאתם ביום הזה. אנחנו כבר מריחות את הסוף ומתכוננות לאירוע שכפינו על עצמינו, אך עדין רואות בכל יום יום. בכל ילד ילד ובכל אמא אמא, ושמחות על ההנאה שמזדמנת לכל קבוצה לחוות יום כזה.
ואכן היה לנו יום שמח עם קבוצה שמחה. שרתה על היום רגיעה מהולה בשמחה. הים עשה את שלו, מופידה את שלה ואתםן את שלכןם וביחד חגגנו את החופש, הקשרים החדשים, האפשרויות החדשות שנגלות ומפתיעות כל פעם מחדש. נכון שהמפגש קצר ודי חד פעמי. אבל הידיעה על אפשרות והקיום בפועל יש לה כח משלה ויוצרת הבנה ברורה שמכאן מהלאה הכל פתוח. יש בחלחול סלון יופי, מי שרוצה לשלם רבע מחיר ולהנות מאשה מקסימה וצחקנית, יכולה לנסוע לחלחול. חבל שהספרית מחלחול לא תוכל לבוא לכאן באופן הפשוט הזה, לקחת את המכונית ולנסוע בכביש הפתוח. אבל כן יכולנו לצחוק ולהיות מופתעות מהבדלי המחירים בין טיפול פנים בחלחול לעומת בתל אביב. ועוד דברים דומים. ולמה אני מרחיבה על זה משפטים, כי אלה החיים. לדבר עם אנשים ולהתערבב ולהבין שההבדלים קטנים ונוצרים באמצעים מלאכותיים. בכח. בנשק. במחשבות מרושעות. התפקיד שלנו להראות את ההיפך.
יללה, בואו לחפלה שלנו ונראה להם.
ונחזור למילה "כפינו" מהשורה הראשונה. ארועים נולדים בקלות, כמו בועות סבון פורחות שחלקה עדה לילדים אתמול. אבל כשצריך להתחיל לארגן זה מסתבך ומצריך מאמץ, והכי מקרר רגליים בהקשר זה הוא הקיץ של אביה, שנשאר לבד עם הגנרטור. אז אם תרצו לשמח אותנו, בואו ותביאו חברים כי בסוף יהיה נפלא.
תודה מיוחדת לנאוה של הסנדויצ'ים הנפלאים;    לכל המתנדבות שהגיעו למועדון ועזרו מאד בהפעלת הקבוצה בציור ויצירה;   לשירי ומשה שליוו את הקבוצה לספינה; ולכלכםן אחד אחת כל הכל
image.png

סיכום היום:

כבר כמה שנים טלי מנסה לגייס אותי להתנדב בימי הים. זה לא שאני נגד הפעילות. להיפך. אבל אני קצת ציני וקצת עצלן, ובעיקר סובל מחום הקיץ ולכן מעולם, עד אתמול, לא נעניתי להצעה.

אתמול הגעתי כי טלי אמרה שחסרים מתנדבים. כנראה תפסה אותי ברגע של חולשה.

זה היה בקר מאד מיוחד עבורי. בשלוש השעות שבילינו במים, כחמישה עשר מתנדבים (בעיקר מתנדבות) עם כחמישים אמהות וילדיהם מחלחול שליד חברון, חשתי באוויר חופש ושמחה. כאילו שום דבר לא מעיק, שום דבר לא קשה בחיים. משהו משוחרר לחלוטין. הילדים שקפצו למים, חלקם לראשונה בחייהם, נראו מאושרים. הנשים, שהגיעו בלי גברים היו גם הן עליזות ומשוחררות. אנחנו המתנדבים פשוט היינו בשבילם. היה משהו כל כך טבעי ונכון באווירה. ישבתי במים ופיטפטתי עם אמא צעירה וחייכנית, שהשאירה על החוף את שתי התאומות בנות השנה שלה ונכנסה להתאוורר במים. עם הערבית הבסיסית שלי נהלנו שיחה בה היא בעיקר שאלה שאלות על המקום, על הים, אם יש דגים, איפה יפו ולמה אין צדפים על החוף. התחלתי לחפור בחול הרטוב ולאסוף עבורה צדפים. כל צדף קטן שמצאתי נתתי לה עד ששתי כפות ידיה התמלאו. היא אמרה לי שהיא רוצה לשים אותם בתוך אגרטל עם מים בבית. היה משהו מאד אנושי בסיטואציה. כל כך פשוט.
כתב: אריה רמות

מודעות פרסומת