7.8

עסירה שמליה

היינו קבוצה הכי גדולה מאי פעם שהשתתפה ביום ים. לא ספרתי אבל משהו שבין 30-40. אין ספק שבשבילנו זה עוד אישור להיות הרעיון של מעשה משותף, אפשרות להכיר, אפשרות להיות יחד הוא מעשה נכון.
הייתןם מתנדבותים מקסימותים. לטובתנו הגיעה קבוצה גדולה ביותר שהמיץ (עסיר) שלה גלש מתחום האוטובוס לעוד מונית שעזרה בהבאת כולם לחוף. מסתכל מן ג'וא ומן ברה יכול היה לדמיין שהכרנו מהפלמח. או מהכנופיות. צריך לבדוק בחרדה למה אלה המושגים שאני משתמשת. יכולתי לכתוב נגיד מהשכנות המשותפת ביפו או חיפה. במילים אחרות, היה ערבוב מוחלט, מוח'תלט, היתה שמחה ראשונית שניינית או שלישית של להיות בים, להכיר אלה את אלה, לחוות שכולנו בני אדם שרוצים בטוב. ויכולים בטוב.
אפשר היה לראות מתנדב עם חבורה של שבאב דבוקים אליו כל היום ומתקשים להיפרד בסוף היום ומפנטזים על הפגישה הבאה… או מתנדבת שמדברת בעברית שוטפת וחבורה של קטנטנים סביבה מבינה ה-כ-ל, ועושה כדברה, בהנאה מעוררת השתאות, וזה המשיך במועדון כשהם באו ושאלו באוזן אם היא באמת שחקנית במוסלסלה?  והיו הנשים הרבות והמרשימות במעגל הנשים במועדון שצחקו והתבדחו עד שהגיעו למחסומים ולקשיים. דברו על הרצון לחופש, למרחב, ולשלום, היתה מי שספרה על הפחד שאחז בה להכנס למחסום בפעם הראשונה בחייה ואחרת שספרה שהמקום הכי אהוב עליה הוא הגג של הבית עם כוס תה. שם היא מוצאת את המרחב שאין באפשרותה להגיע אליו בחיים, ואחרת שספרה על הבן שהוחזר הביתה מהמחסום כי לא היתה לו ת.ז. אחר כך התחלפנו בשירים. אנחנו הבאנו את "הנהמהטובומהנעים" והן שרו מווטני מווטני ("מולדתי", המנון פלסטיני קודם). היה שם קול נשי ברור ומעורר השראה שעלה בעזרת עמירה שהנחתה וחתאם שתרגמה והוסיפה מכוחה.

כשהגעתי לחוף תל ברוך, ראיתי חבורה גדולה של אנשים יושבים בסמוך סוכת המציל.
לא ידעתי למה לצפות, והאמת- הופתעתי. במקום ממנו אני באה, אני לא רגילה לראות כל כך הרבה אנשים מתאגדים סביב מטרה שכזו.
מה שהיה יפה בקבוצה הזו או בפרויקט בכלל, היה הגיוון. כל כך הרבה הגיעו מתנועות לשלום כאלו ואחרות; ולעומתם, הרבה גם הגיעו כי שמעו מפה לאוזן. היו שם בני 18, 30. וותיקים, וצעירים, ונשים, וגברים. מכל הארץ- מקיבוץ סמר ליד אילת ועד לקיבוצי- מלכיה, שבצפון.
זה כבר תפס אותי.
אחרי שנת מכינה שבה עסקנו גם בסוגיית הסכסוך- עניין אותי לראות בעיניים ולחוות בעצמי. עד כמה שאפשר, בכמה שעות בודדות.
בהתחלה הרגשתי קצת מובכת בסיטואציה. נשים וילדים פלסטינים שאני לא מכירה, הגיעו לים. לא ידעתי מה לעשות או איך לעזור.
אבל אחרי כמה רגעים וזריקת אומץ משאר המתנדבות קפצתי למים ועמדתי בצד, כדי לשמור.
זמן קצר אחר כך הגיעה ילדה חמודה ושאלה לשמי.
את שאר הזמן בילינו בדיבורים ובניסיון להבין אחת את השנייה, מעבר לאנגלית המינימלית של שתינו. היא סיפרה שקוראים לה ביסאן. שיש לה שני אחים ושתי אחיות, והראתה לי עם מי מהן היא באה. לאט לאט התקשורת בינינו השתפרה.
בשלב מסוים עבר מטוס, וזו הייתה הזדמנות מצוינת בשבילנו להתחיל ללמד אחת את השנייה עברית וערבית. "טיירה", מטוס. "תווסיל", לשחות. "טווקיע", כובע. "סיירה", מכונית. היא עזרה לי לבטא את המילים נכון, ואני לא הפסקתי לצחוק כי אני לא רגילה לדבר במבטא שכזה.
אחרי סלפי קצר ותור ארוך ארוך ארוך בשירותים, הגענו למועדון ביפו. שם אכלנו ארוחת צהריים והתחלקנו לשתי קבוצות- ילדים ונשים.
בקבוצת הנשים שיחקנו משחק שאלות. כל אחת בתורה לקחה כרטיסיה עם שאלה וענתה עליה. אחת סיפרה שרצתה ללמוד לשחות היום, אחרת אמרה שהיו לה דמעות בעיניים כשראתה אותו. מישהי שאלה איפה בשטחים היינו רוצות לבקר, וסיפרתי להן על התצפית שעשינו במכינה על השומרון, וכמה הוא נראה לי כמו האזור המדהים ביותר בארץ. וכמה חבל שאני לא יכולה לבקר שם.
לאט לאט שמעתי עוד ועוד סיפורים קטנים, והסיטואציה כבר לא נראתה לי מוזרה או מביכה, כמו בתחילת היום.
בסוף, הסבירה עמירה על הארגון ומה עמד מאחורי היום הזה. אבל לצערי לא הצלחתי להקשיב- כי אחת הילדות, בערך בת 3, הצליחה להתגנב ושיחקה בקלפים ובקוביות שהיו על הרצפה. היא דיברה אליי בערבית שוטפת, הביאה לי קלפים והחזירה, נתנה לי את הקוביות וביקשה חזרה. וכל זה בזמן שעמירה מדברת על השלום. ואותי זה שיעשע. כי באותו הרגע היה נראה לי ששלום אפשר להשיג גם כשמשחקים עם ילדה בקלפים של שאלות ובקוביות, וזה הרגיש הכי טבעי בעולם.
כשסיימנו, ראיתי שהילדים ציירו ציורים. שאלתי את ביסאן מה היא ציירה. "את פלסטין", ענתה לי.
נזכרתי בשיעורי היסטוריה ובמשפט המהדהד של המורה שלי, "זיקת היהודים לציון".
כשזה מגיע מילדה בת 10, מבינים שבעצם אין באמת שוני.
היום הזה בלבל אותי מאוד.
ידעתי שאני מתגייסת בקרוב ותהיתי מה היה קורה לו אמרתי להן את זה, לכל אחת שחייכה אליי היום.
וכשחזרתי הבייתה, נכנסתי לויקיפדיה וראיתי שמהכפר ממנו הגיעו יצא בעבר מחבל.
אבל יותר מהכל הייתי מבולבלת כי זה היה נראה כל כך פשוט- פלסטיניות וישראליות שפשוט יושבות ומדברות זו עם זו. ולמה סיטואציה כזו לא יכולה לקרות תמיד?
אבא שלי אומר שתמיד יש עם מי לדבר. בשני הצדדים. היום ראיתי עם כמה "מהצד השני" אפשר לדבר, וכמה פשוט זה יכול להיות אם שני הצדדים ישבו מתחת לשמשיה בים, יאכלו אבטיח, ופשוט ידברו.
ללא ספק אני מתכוונת לחזור לימי ים. אבל בתוכי מקווה שהם גם יגמרו, כדי שכולנו נוכל לשבת בנחת, בים, ולא יהיו גדרות. לא בתוכו וגם לא ביבשה.
כתבה: גל גביש, קיבוץ מלכיה
***

מארגנות יקרות.

רוצה להביע את הערכתי הרבה למפעל המופלא הזה,  שאתן  מארגנות כל כך הרבה שנים בהתמדה ונחישות.
הכל היה מאורגן למופת.
תודה על ההזדמנות שנתתן לי להכיר כל כך מקרוב את השכנות שלנו, ואכן ההרגשה היתה של מכרים וותיקים שלא התראו שנים. נהנתי מאד
תודה לגל על הכתיבה היפה ומעוררת המחשבה שלה.
יישר כח.
להתראות בקייץ הבא .
נחמה קניג
מודעות פרסומת