8.8

הלך הבית, הלך הים…

"דנה נמה, דנה קמה…” דנה אורזת את המצופים ואת הבננה, מכניסה בגד ים ובגדים להחלפה לתיק הפיות הורוד שלה. האחד ביולי…. יום ראשון לחופש הגדול ודנה הולכת לים….

באות רגע ממש עומד נעים הקטן בשמש, ב-40 מעלות ורואה איך עולה הבולדוזר על ביתו, איך המחברות שלו מתפזרות על פני המדבר בבקעת הירדן.
מדינת ישראל החליטה להגיש לנעים הקטן מתנה מיוחדת במינה לכבוד היום הראשון לחופש הגדול – את תמונת חייו ההופכים לקרעי בד ומוטות ברזל מעוקמים.

החופש, החופש החופש…..מפזמת לה בעליזות דנה.

אבל רחל וצביה ועמירה החליטו שזו לא תהיה התמונה היחידה שתחרט בזכרונו של נעים הקטן כאשר יחשוב על ישראל. שלוש נשים מופלאות אלו החליטו להעניק לנעים מתנה אחרת- יום-כיף בישראל, על חופה של בת ים ובמתנ"ס ביפו, יום שכולו שמש ואור, שמחה והתרגשות.
בעזרתם של מתנדבים נלהבים יבלו ילדי ראס-אל אחמר יום של חוויות ושימחה, וכאשר יחזרו לאוהל החליפי שבנו הוריהם, יחרת בזיכרונם גם היום הזה כמסמל את מה שהיא עבורם ישראל.

אלא שבעוד כל ישראלי יכול להכנס לשטחים ללא הרשאה, ללא בדיקה באורח חופשי, פלסטינים צריכים אישורים. גם ילדים קטנים. וישראל משתמשת ב"צורך הביטחוני" כביכול, להגביר את שליטתה בפלסטינים, ואף לשבור אותם כדי לגרשם ממקום מושבם – כפי שהם עושים בבקעת הירדן. זיכרו שחיים פרלמן וחבר מרעיו לא פחות מסוכנים לפלסטינים מכל מחבל שלהם עבורנו, ומה עם כל שורפי השדות, משמידי הזיתים, מציתי המסגדים וגוזלי האדמות? האם נבדקים גם היהודים?

בבקעת הירדן מנסה מדינת ישראל לגרש את התושבים למרכז הגדה. היא עושה זאת ע"י הריסת בתים, מניעת מים (בקיץ של -40 מעלות) ומניעת תנועה. והנה נפלה לידיה עוד הזדמנות ללחוץ ולמרר את חיי התושבים – מניעת יום הים.

כל מי שיש לו נגיעה למאבקם של הפלסטינים להצמד לאדמתם, סורב כניסה ליום הזה.

למשל, אבו סאקר, שנולד במקום בו הוא גר ושאת ביתו הרסו כבר אינספור פעמים. ביתו הקטנה נולדה ביום בו הרסו את ביתו ועל כן קרא לה "צומוד" ללמדך ש"אדם ימות, ולא יעזוב את אדמתו" כדבריו. איש של שלום, אבו סאקר, כאשר הרסו את בתי ראס אל-אחמר שאלתי אותו "ומה אם יבואו אליך, להרוס?” (יש לו צו הריסה מלפני שנה) “אציע להם תה" ענה. אבל אבו סאקר הוא איש גאה ותקיף והוא מעודד את האנשים המעטים שנשארו להצמד למרות התנאים הבלתי אנושיים שמשית עליהם הכיבוש. 450 משפחות היו באזור בשנות ה-60, והיום נשארו רק  17.  נאבקים בציפורניים על זכותם לחיות את חייהם על אדמתם.

ולכן אבו סאקר, בן ה-60 סורב, ואחרים כמוהו סורבו גם הם.

החליטו אנשי בקעת הירדן שהם לא יאפשרו מצב בו חלק מהאנשים יראה בעיניים כלות את האוטובוס הנוסע לים , ולא יאפשר לילדים מסויימים לחזור נוצצי עיניים ומלאי חוויות ולספר לחבריהם שנותרו מאחור.

אם כך – כולם לא יסעו. חסן ומנאל, כמו גם רימה ונעים.

ונעים הקטן יישאר עם הזיכרון היחיד שיש לו מהישראלים – של ג'יפים המגיחים מתוך ענני אבק המדבר ושופכים מתוכם חיילים חמושים, של בולדוזרים ענקיים המנתצים את כל רכושו ורכוש הוריו, ושל שרה, סבתו, המתייפחת חרש למולם, ועוטפת אותו במטפחת שלה למען לא יראה.

דפנה

***

מתנדבים יקרים,
 
בילינו צביה, מוניר מבורין, ואני, הבוקר, 4 שעות שיחה במאהל בדואי של משפחת חודידה בבקעת הירדן. היה מרתק. השיחה הלכה  קדימה ואחורה ובמעגלים. לפעמים היה נדמה שיבואו ולפעמים שלא,
תוך כדי הגיעו אנשים אחרים מהאזור ושוב חזרנו והסברנו וענינו על פחדים והסוסים, וגם אכלנו פיתה גדולה עם צ'יפס ועגבניות, בצל של האוהל, קרב תרנגולות, עז עם רגל שבורה, וגם כלב עם רגל שבורה, ותרנגול הודו שמחפש צל בצד הפיז'ו ועוד מראות מדבריים.
אחרי 4 שעות אמר אבו סאקר "חלינא …." נחליט ונודיע לכם. יעני, אם יקבלו אותנו לעבודה יודיעו לנו. היה ברור שלא.
נסענו עם הרגשה שעשינו מה שאפשר.
עכשיו הגיעה התשובה שהם לא מעוניינים להגיע.
התחלתי מהסוף. ראש הקבוצה, אבו סאקר, לא קבל אישור כניסה לישראל . מנוע בטחוני. מאחר והוא אחראי על קבוצה שמורכבת מילדים ומבוגרים ממקומות שונים בבקעה והוא איש הקשר בין כולם, וגם מנהיג טבעי, החליט והחרו אחריו השאר, לא לצאת.
קשה להכנס לראש שלהם, אם כי אפשר לדמיין את הכעס על התנהלות המדינה מולם.
כל הבדואים בבקעה על מאהליהם ורכושם,  גורלם תלוי בצו זה או אחר שיקרה היום או מחר.
העתיד לא ברור, ההווה קשה. אין מים, אין חשמל, אין כמעט כלום למעשה.
למה ישלחו את ילדיהם לים של היהודים?
 
כל זה כדי להודיע לכם בצער שאין יום ים ביום א'.
 
תודה על הרצון הטוב,
 
צביה, עמירה, ריקי ורחל
من البحر

 מקוות להפגש בשנה הבאה

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת

  1. שלום רחל,

    שמי זויה, ושבוע שעבר קראתי לראשונה על ימי הים לילדים פלסטינים שאתם מארגנים.

    קודם כל תודה רבה על היוזמה הנפלאה. הלוואי שהיו יותר אנשים כמוכם.

    רציתי לברר אם אתם מתכננים יותר ארועים כאלה או דומים בעתיד?

    אני מתגוררת בחיפה וללא רכב. אני עובדת במשמרות, כך שאין סדר יום קבוע.

    אבל אם תארגנו פעילות באיזור, או אם אפשר להגיע אליה בתחבורה ציבורית,
    אשמח להצטרף ולעזור.

    תודה רבה

    זויה

    17 בספטמבר 2010 בשעה 12:48 pm

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s