8.8

אל-ואלאג'ה,
פעם אחרונה שהצירוף המסורבלותים הזה עולה השנה על המקלדת. איזה כיף היה לנו השנה. כמה שמחנו וחרדנו לכל כך הרבה ילדים ואמהות שמחים ושמחות. איזה חוויות חדשות צברנו שהפכו להיות לחלק מאיתנו. כמה תובנות ישנות וחדשות התחזקו בנו. כמה הבנו שוב שהדברים בידינו, שאין לנו אלא לעשות ככל יכולתנו, ושיש רבות וטובים שחושבות ורוצים כמונו. אם אנחנו הומניטריות, או פוליטיות, או גם וגם. הכל צף ועולה וחוזר עם הגלים. ואנחנו ואתם נהיה שם גם בשנה הבאה, נציע את ההצעה שלנו לעולם, לדוניא. נשמח על כל מי שיבוא, תמיד תהיו מקסימותים, עוזרותים, יקרותים. אין עליכם: עומר, לונה, דוד, אורנה, דורון נועה סאבי ומי לא. נחייך אליכם בהפגנות בשנה הקרובה, או סתם ברחוב בלי סיבה… נתגעגע לחול, לסנדויץ', לבוזה. אולי נוציא אויר מהגלגלים בחלומות בהקיץ.

מה נגיד, היתה לנו עונה נהדרת. עוד מעט נפגש להסיק מסקנות, להמשיך לחשוב איך עושים את זה יותר טוב. 
תודה מיוחדת לסנדויצ'איות באשר הן, ולסנדויצ'אי של היום אמיר יעטיכ אלעאפיה // לדוד על הסיכום המוזמן והמפרגן  // לבוריס על עבודות הנגרות המופלאות // לחיתאם שתרגמה במעגל הנשים והוסיפה המון מתבונתה הרבה // לטוני ומהראן המצילים הנפלאים שלנו שבלעדיהם… // לסוכת המצילים, לחול ולים, לחוף הנפלא בתל ברוך… 
אז תודה ולהתראות, יעטיכו אלעאפיה
נשות הים

al-Walaja_0116.jpg
al-Walaja_0515.jpg
צילום: אפרת סלע

הים הוא אותו ים?

חוף תל ברוך הוא "חוף הבית" שלנו. אנחנו מגיעים אליו לא מעט, ומכירים אותו היטב. בכל זאת, הוא נראה מאוד שונה כשאנחנו באים – כפי שאנו עושים, בני יונתן ואני, מזה כשלוש שנים – לימי הים עם הילדים הפלסטיניים ואימותיהם. החוף שלנו, שאנו רגילים לקחת כמובן מאליו – פתאום הופך לא מובן מאליו בכלל.

זה לא מובן מאליו שקבוצה מדהימה של נשים אקטיביסטיות – אקטיביסטיות ממש, לא אקטיביסטיות של מקלדת, שעבר והווה עשיר של פעילויות שונות נגד הכיבוש מאחוריהן – מארגנות באופן מופתי כבר שלוש עשרה שנה ימים כאלה, 24 פעמים בקיץ. זה לא מובן מאליו שמעגל ההיכרות בבוקר כולל תמיד גם את ההצהרה שמדובר אמנם ביום כיף למי שכיף אינו תמיד חלק משגרת יומם, וזה חשוב כשלעצמו, אבל זו גם פעילות פוליטית, והתעקשות חשובה פוליטית על מפגש אנושי פשוט בין יהודים-ישראלים ופלסטינים. זה לא מובן מאליו שיושבת קבוצה של אנשים על החוף, עוד בטרם מגיע האוטובוס מהמחסום, ושומעת תדריך על גזל הקרקעות והמעיין שממנו סובלים בכפר הספציפי ממנו עומדים להגיע הילדים (היום, וולאג'ה). זה לא מובן מאליו שבכל זאת, כשמגיעים הפלסטינים, יש שמחה פשוטה – של ילדים וילדות שנהנים מהים (וקצת מפחדים ממנו), של אימהות ששמחות בילדיהן (או במנוחה קלה מילדיהן), וגם הן, באופן מהוסס יותר, מהים עצמו.

ומה שהכי לא מובן מאליו זה האופן שבו אנו רואים שוב את הים, הפעם דרך עיניהם של מי שהים אינו מובן מאליו עבורם. בין אם מדובר בקבוצת בדואים מהבקעה שלרובם מדובר בפעם הראשונה בים (ושמופתעים מגודלו, מיופיו, ממליחותו, מעצמת הגלים, מתחושת החופש של הציפה בגלגל מנופח); או במספר קטן של נערים שכבר היו בים (אולי ממש כאן, לפני שנה), ושאני מופקד על נסיונותיהם להרשים בשחייתם; או בנערות או באימהות שנותרות על החוף, או אלה שנכנסות מהוססות, או אלה שמתמסרות לחלוטין לחוויה, והקריאה להן לצאת מהמים כואבת משום המחשבה על משך הזמן שיעבור עד שתהיה להן שוב הזדמנות לממש את אהבתן לים: בכל מקרה, החוף שלנו כבר לא נראה לנו מובן מאליו, ואנחנו מתמלאים שוב הערכה אליו, ואל הפרויקט המדהים הזה.

כל יום כזה מטלטל בין גליו: הזעם על פרטי הנישול הספציפיים ("סליחה שביאסתי", מסיימת ריקי את החלק הזה של התדריך), והשמחה של ילדון שממהר לרדת מהאוטובוס, ללחוץ ידיים לכל מי שאפשר, ולהשוויץ ב "I love you". התחושה הברורה שבסוף, הים הוא אותו ים, ילדים הם ילדים, והצחוק המבוהל מעט לנוכח מכת הגלים הוא אותו צחוק, לצד ההבנה שמציאות חייהם שונה כל כך, שהם חוזרים אליה, ושהמאבק עודו ארוך. הידיעה שכשאני עומד שם, שומר עליהם שלא ירחיקו מדי בים, אני לטובתם, אבל גם התחושה ששוב ישראלי מונע מהם חופש. הגאווה על יצירת קשר ללא מילים, או עם מילים רצוצות בערבית בסיסית, לצד הבושה על כך שהערבית כה בסיסית, ושאין מלמדים אצלנו ערבית מדוברת באמת, כזו שמטרתה תקשורת בין אנשים אמיתיים. ייאוש ותקווה.

ימי הים האלה לא יסיימו את הכיבוש. אבל אני מקווה שכשידברו על פלסטינים, יונתן יחשוב קודם כל על הילד ששיחק איתו בכדור בים, או על השמחה של ילדים שמגיעים לראשונה לים. השמחה שלהם, ואיך שהחוף המובן מאליו שלנו משתקף מעיניהם, הן הסיבות לכך שבשנים האחרונות, כשנשאל בבית ספר מה עשה בחופש, בחר יונתן לספר דווקא על ימי הים האלה. אילו היו שואלים אותי מה עשיתי בחופש, הייתי משיב באותו האופן בדיוק.

דוד אנוך

 ***

If anyone would have told my first day in Israel sould be playing at the beach with palestinian children I would have said WHAT? I was invited by my host who is born israeli and engaged in a group who make it possible forpalestinian mums and children to come from the West Bank to the beach in Tel Aviv. I as a complete uninformed turist learned it is not possible for the palestinians of the West Bank to just take a car or  buss and spend a day at the beach. So yes I got the picture after a while of listening to ezplanations of a reality I do not know much about exept for the anger and hate towards Israel I have see when pro Palestine demonstration in Stockholm skream out antisemitism in the name of freedom. It was beautyful to see how palestinians and Isrselis could be togsther in peace, with lots of fun and gladness all day long.Only one horrific moment spoiled this sunny day for me. It was a young man who was sitting beside the babypool with me. He understood I was Swedish and he handed med over his cellphone so I could listen to a speach in English. I needed all my streanght to keep calm while I listned and understood what I was hearing. It was an arab leader claiming that, David, Abraham, Salomon and Jesus all where muslims and that there is only moslem land no occupation. Well I can say a lot about that but I will save you form that. To me it was sad that someone send out by his elders at home to go on a visit that is meant to stand for peace and kindness, hurts its host. Oh and by the way I am christian and Jesus beeing moslem is kind of unlogical to comment that in a more secular way. This speach stands for something far more then I dare to say right now but everybody with open eyes understands. 

So dear children this is what I want to you to know and never forget. No land, nation, ideologi, god or religion is worth hating and killing for. Do not listen to adults who tell you so, Be kind to one another. That is when you can see the ocean, the sun and live a childhood in peace and freedom. 
 Bettina Volk

ריקי1.jpeg
ריקי3.jpeg
ריקי2.jpeg
ריקי4.jpeg

מעגל נשים

תמיד מעניין לשמוע את המשמעות של השמות. וככה פתחנו את המעגל. התרגום של השמות מביא איתו רוח אחרת ושאר נפש לתוך השיחה. מכניס לעולם התרבות, הדת, המשפחה ופותח את השיחה לכיוונים מפתיעים. שבט, פלג, אייל, יופי, חכמה, מסע השמיימה, פרח לבן, וכו, ואחריו חיבורים משפחתיים בין המשתתפות. 3 אחיות שאחת נשואה לבן של אם הקבוצה שלה 3 בנות ואחיות הנמצאות איתנו, וגיסות והכל מתחבר לחמולה אחת גדולה ומסועפת.

משחק הקלפים מוביל לסיפורים אישיים, חלומות, רצונות, מחשבות, בעיות, הווי חיים וכל מה שתרצו. הרבה מהנשים דברו על הקושי שהיה בבוקר במחסום, (באותו זמן ששהו במחסום היתה מתיחות בעקבות הפיגוע) , אך גם שמחו לציין שהמשך היום בים שטף וניקה את ההתחלה הרעה. המראה של הים, הגודל והיופי שלו הביאו להמון שמחה להן ולילדים. "הילד לא ידע על מה להסתכל מרוב יופי. על השמים, המים…" הפארקים, מגרש המשחקים, דברים שאינם במרחב שלהם. גן עדן , דימוי הנר הולבש על בעל וילדים, בית כסמל לביטחון ואחיזה, שאיפה לחופש, לביטול של גבולות, חומות, יציאה מהבית, שחרור מעול, צדק, עוול. שיחה מלאה כנות, ישירות, רצון להשמיע, לשמוע. אנחנו השומעות מזדהות עם הקושי, הפחד, הפגיעה בכל תחומי החיים, וחסרות תשובה שתשנה במשהו. בתקווה שההקשבה וההזדהות וסיפור על הפעילות שלנו ואולי המשך הקשר יעשה את שלו.

הנחתה: גילי, תרגמה ותרמה: חיתאם, כתבה: רחל

מודעות פרסומת