8.8

קבוצה מתל רומידה שבחברון

שמחה להשאיר את הבמה לתגובות של המתנדבות ורק להודות לכם שהייתם איתנו. על שיתוף הפעולה, והתמיכה. תודה לכל אחד ואחת מכן. לכל ההורים והסבים שבאו עם הילדים, וגם לאלה שבאו בלי
כן תודה מיוחדת לנילי על הסנדויצ'ים הטעימים, למיכל על הפרפרים היפיפיים שיצרה עם הילדים, לחנאן על העזרה בהנחיה במפגש עם הנשים. תודה גדולה לכל מי שכתבה כאן, אין דבר המשמח אותנו כמו הגדלת מעגל המשתתפים והתומכים בעמדה ובמעשה.

תבואו על הברכה,

נשות הים

***

היום הצטרפתי בפעם הראשונה ביחד עם אימא שלי לפרויקט המדהים והמיוחד שנערך בחוף תל ברוך עם מתנדבים ישראלים ואימהות וילדים פלסטינים. בתור ילדה בת 17 אני נוהגת ללכת לא מעט לים עם חברים שלי, לשחות במים, להסתובב על החוף, לקבור אחד את השני בחול ובגדול לעשות שטויות ולהינות. לא האמנתי כשראיתי את הפנים של הפלסטינים למראה הים. זה היה תרחיש כל כך מרגש ומיוחד במיוחד כי לפני זה היו תקועים שעתיים במחסומים שזו בכלל תופעה בפני עצמה. לא הצלחתי להבין איך אחרי שעתיים קשות במחסומים הם מגיעים ובכל זאת רוצים לתקשר איתנו ולהיות זה עם זה כמו בני אדם. אני אמנם לא יודעת ערבית אבל נדהמתי לראות איך ניתן לתקשר ולשוחח באופן נפלא ללא מילים, אלא על ידי הבעות, תנועות ידיים, משחקים, מילה פה ושם ובעיקר מתוך ההבנה הפשוטה שכולנו בני אדם שצריכים ורוצים לחיות ביחד בסופו של ים. לילד שבתמונה קוראים פירס, אני חושבת שעד היום הוא לא ראה ים, לא ראה דבר כה גדול ועצמתי, ללא גבולות, אינסופי. הוא חי בכלא תמידי, ונמצא באופן נצחי בגבולות. אלו חיים ללא חופש, ללא משמעות.  קשה לי להבין שאלו אנשים שגרים במרחק לא כל כך גדול ממני, אבל בתנאים כל כך מחפירים. אני יודעת שעוד אבוא לימי ים האלו כי זה היה לי יותר משמעותי ועצמתי משאוכל לתאר. אני מאמינה שזו תרומה נהדרת ופרויקט מרגש ונהדר.

כתבה: אביגיל שור

***

مرحبا راحيل،

اليوم كان أكثر من ممتع وحلو مع الناس الطيبين اللي شاركونا من الطرفين ومع دانا وبانا ويوسف وفارس وعهد وشهد وقصي وعروب ورامة وبنجامين وافيخائيل ومعيان وكيدم وكل الأطفال الأمورين  كنت كثير مبسوطة برفقتهم وحبيت لو أمكن اكمل معهم للآخر.

بارك الله في الجهود الطيبة.

يعطيك العافية،

آلاء عبد القادر

תרגום: היום היה יותר מאשר כיף ומתוק עם אנשים טובים שהצטרפו אלינו משני הצדדים ועם דנה ובאנא, ויוסף ופארס ועהד ושהד וקוסאי וערוב וראמה ובנג'מין ואביגיל ומעיין וקדם וכל הילדים ששמחתי מאד בחברתם בים והייתי שמחה להמשיך להיות אתם גם הלאה.
אלוהים יברך על המאמצים הטובים.
שיהיה לבריאות,
כתבה: עלאא עבד אל-קאדר

***

אני מצרפת מייל שכתבתי היום לבנותי ומשפחותיהן שהם בחופשה:

יקרים שלום

הייתי היום ב׳יום ים׳ עם ילדים ואימהות משכונת תל-רומיידה בחברון. הם הגיעו באיחור של יותר משעתיים אותם ׳בילו׳ במחסום. לקחו להם את בקבוקי המים, ובדקו אותם אחד אחד. סה׳כ כ- 54 אנשים, כשני שליש ילדים ( מתינוקות ועד גיל 14), וכשליש אימהות וסבתות. אין לי מילים לתאר את השימחה שלהם בים, את האושר, המשחקים וההשתוללות במים…הם פשוט היו מקסימים. הקבוצה נראתה יחסית פחות שמרנית מקבוצת הנשים הכפרית שהייתה בשבוע שעבר, אבל מרגשת לא פחות. בשלב מסויים הם התחילו לנגן על דרבוקה (תוף), ולרקוד ולמחוא כפיים במים. היה היום ים סוער וסוחף…תל-רומידה זו אחת השכונות האומללות ביותר בשטחים. היא במרכז חברון, ליד השוק. המתנחלים והצבא ש׳מגן׳ עליהם השתלטו שם על כל האזור ופשוט ממררים את חייהם של התושבים. הנשים שמארגנות את הביקורים האלה הן לא פחות מצדיקות. הן עושות זאת כבר שנה עשירית. החודש יש כ-25 קבוצות, סה׳כ כ- 1500 איש! הגיעו הרבה מתנדבים, מכל הגילים והסוגים.

בסוף האירוע, ישבנו כמה נשים על החול עם הרגליים במים, מותשות אבל רגועות. לפתע האישה שלידי, הניחה את ראשה על כתפי והתחבקנו… כ׳כ התרגשתי שהתחלתי לבכות… אני מקוה שהיא חשבה שהדמעות הן ממי הים…אח׳כ אמרו לי שהיא אלמנה, יש לה שני אחים ׳שהידים׳, היא עברה לא מזמן ניתוח לב, והיא אמא ל-6 בנים…

שיגמר הכיבוש , שיהיה כבר שלום!!!
כתבה: יהודית ענבר

***

בהתחלה חיכינו.

אנחנו, קבוצה נכבדת של מתנדבים מחוזקים בילדי החופש הגדול, ישובים על כסאות פלסטיק מתחת לשמשיות בחוף תל ברוך, והם, מלוא האוטובוס גברים? נשים? ילדים? צעירים? מבוגרים? במחסום, במעבר מתל רומיידה לתל אביב. הזמן נוקף והשמש קופחת ואני רק מקווה שלפחות האוטובוס שלהם ממוזג.

למרות האוגוסט, חוף תל ברוך די שקט, ורק קולו של המציל מסוכתו עולה מפעם לפעם להזכיר שהים סוער ואין להתרחק, ועל כן דמויותיהן היורדות מן האוטובוס וצועדות כמעופפות בתוך הגלביות, למלתחות, נראות כלקוחות מתוך מציאות אחרת. ואני חושבת, אוי לאותה מציאות אחרת.

נשים נשים נשים, נשים ונערות, נשים וילדים. גופן של הבוגרות ופניהן מכוסים כמעט לחלוטין, ובשבילי בתור תורנית-קרם–הגנה, או בערבית: כרים, זה דווקא טוב כי אין הרבה שטח לכסות. אחרי שעתיים של ציפייה, הרצון הטוב של כולנו מתפקע לנו מן הגוף, ואנחנו עוטפים אותם בחיוכים, כוסות מים קרים וגלגלי ים.

בתוך האזור התחום במים, סבתא עָנִייָה מכונסת בבגדיה ובגלגל ים גדול וצהוב, אוחזת בידי ולא מרפה, ואנו צועדות לנו יחד לתוך מי הים. למרות שישים הסנטימטר עומק, הגלים שוצפים, ואין היא מעזה לעזוב רגליים, ולתת לעצמה לצוף קצת, להתרווח. העברית שלה מספקת כדי לומר לי שהיא פוחדת. בנותיה, אחת בהיריון, עליהן היא מצביעה בגאווה, עדיין לא עזבו את קו החוף, ואילו הנכד בן כמה חודשים, טובל בבריכת הפלסטיק הקטנה בתוך האזור המוצל. בניגוד אליהן, גופו של הילד הנראה כבן אחת עשרה, מתרונן מתחושת החופש. הוא נותן לנו למרוח לו את הגב בקרם הגנה, מנסה את כוחו בתפיסת גלים תוך שכיבה על הגלשן הקטן, משחק עם המתנדבים הצעירים בכדור, ומחפש את קרבתו של הגבר שלנו, המציל החתיך דובר הערבית מנצרת.

הזמן, זמן קיץ חם ומתמרח, וכל עולמינו הוא השטח הקטן הזה בתוך הים, בתוכו אנחנו מתרגלים חברות קצרת מועד, ששפתה היא שפתו של הים על מרחביו ועל תחושת אינסופיותו, המאפשרת לנו, ולו לרגע לשכוח את תחושת סופיותנו, לשכוח את המציאות הקשה שבתוכה כולנו לכודים. וכמה זה נעים! ככל שחולף הזמן הים הופך לידיד. ולאחר הפסקת הכריכים (חומוס וצ'וקולטה)  והאבטיח (זה שקניתי אצל ציון הירקן יצא מה זה טעים!), עוד גוברת הנינוחות. מי שלא העזה להיכנס למים, כבר מעזה, מי שלא העזה לעזוב רגליים כבר עוזבת, ילדות צעירות ונשים מבוגרות מתיישבות בתוך האבובים הגדולים ומשייטות להן במים ואנחנו מסובבות אותן, שוחים לידן, צוחקות איתן ועם הגלים. מרחוק אני רואה שאפילו סבתא ענייה כבר מפטפטת בעליצות עם חברותיה מבלי לאחוז בידה של אף אחת, וכשברגע מסוים נשלפת הדרבוקה, שנשות הים הביאו, היא מצטרפת למעגל הנשים הרוקדות בתוך המים, לקול התיפוף הנפלא של אחת מהן.

קרטיבים צהובים מסמנים את סוף הבוקר ים. כולנו מלקלקים והנשים מתחילות לארוז, להישטף ולהחליף בגדים. אני מגלה שלהוציא אוויר מגלגלי ים גדולים היא מלאכה קשה אף יותר מלנפח אותם. האוויר יוצא לאט והן מתרחקות והולכות. בדרך למכונית שלי, ליד המלתחות אני פוגשת את סבתא ענייה. אנחנו נפרדות בחבוק, והיא מזמינה אותי לבוא אליה לחברון. אחר כך היא מבקשת ממני את שקית הבד שלי, לשים בה את החפצים שלה, וגם את הקרם הגנה. אני נותנת לה, אלא מה?

כתבה: עירית בן עזר

 

מודעות פרסומת