11.6

חאן אל אחמר, ישוב בדואי ליד מעלה אדומים

בוקר יום חול בחוף מציצים בתל אביב. החול נקי, המים שקטים וצלולים. רק מעט אנשים בחוף, החופש הגדול עוד לא התחיל. ממש מתחת לסוכת המציל תחום שטח רחצה לא גדול בעזרת מוטות וחבל ארוך, בינתיים ריק ממתרחצים. ובצל הסככה, אנחנו – כ-20 מתנדבים – יושבים במעגל, עושים בינינו היכרות ונשות הים המסורות מחלקות בין המתנדבים את המשימות ליום שעומד להתחיל.

מחכים לאורחים. בינתיים מוזגים את המים בכוסות, מקשקשים, משחקים קצת, הכנות אחרונות… ולפתע מתמלא החוף בילדים צוהלים. זורקים את חבילות הבגדים שבידיהם ורצים למים. סיפרו לנו שהילדים שבאים לימי הים לא ראו ים אף פעם, לא בטוח שהם יודעים שהמים מלוחים… אולי זהו קסמו של הים, ואולי זה פשוט משום שהוא בעצם פיסת טבע שכל אחד מוצא בה מיד את מקומו: כאילו היו כאן מאז ומתמיד, כאילו בדיוק כך דמיינו את הפלא הזה, הם מתמסרים למים, משתלבים בגלים הקטנים, בתנועת המים, בחול… ואיתנו.

כ-40 ילדים בני 8-14 הגיעו היום עם מלוויהם מהכפר חאן אל אחמר שבאזור מעלה אדומים, בואכה ים המלח. אני מתבוננת בשמחה הגואה בהם, בפשטות שבמשחקים, בקשר האנושי, הבסיסי שנוצר בינינו ובינם, וחושבת – כמה מעט צריך כדי לקרב, להתחבר ולשמוח.

כתבה: בלה ספיר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s