9.7

בורין – 3

יום גדוש ועמוס חוויות היה לקבוצה שלנו מבורין היום. יום אשר התחיל בהמתנה ארוכה במיוחד במחסום. לאחר עיכובים מייגעים וממושכים הגיע לבסוף האוטובוס ליעדו בחוף תל ברוך בסביבות השעה 11.00. הגענו לקבל אותם ברדתם מהאוטובוס. עבורי זהו אחד הרגעים המרגשים של היום. הציפייה הזאת, הסקרנות לפגוש כבר ולהכיר את הקבוצה שמגיעה אלינו היום. האוטובוס מגיע, אנחנו מקבלים אותם בברכות "מרחבא" וסלאם עליכום", לוחצים ידיים, מחייכים אליהם ושנים ארוכות של כיבוש ואיבה מתמוססות ומתחלפות בתחושה של חמימות ואינטימיות. כבר במלתחות ישנה ילדה אחת בת שש שממהרת לאמץ אותי כמלווה האישית שלה ליום הזה. בלקיס קוראים לילדה שלי. היא מושכת בידי ומאיצה בי לרדת כבר אל הים. אני לא מצליחה לעצור אותה כשהיא שועטת אל המים ומושכת אותי אחריה. אני מבקשת להאט אותה להזהיר מהאבנים והסלעים והגלים המתנפצים אבל היא הרבה יותר נחושה ממני ותוך חצי שנייה אנחנו כבר במים. לא בזבזו רגע הילדים האלה מבורין.. מיד קפצו כולם למים בשאגות של התרגשות וצהלות של שמחה. היה כיף. שחינו, צחקנו, פטפטנו.. אכלנו סנדביצ'ים ואבטיח וקרטיבים.. היתה שמחה. וכך אני מוצאת את עצמי מבלה שעות כנתינה נאמנה למלכתי שישבה לה על אבוב שמא תיצרב מארס המדוזות ואכלה בשקיקה סנדביצ'ים ואבטיח שציוותה עליי להביא לה.. ובעודנו משייטות כך התגנבה לאוזניה שיחת חולין שהתנהלה בין יעל וציונה כשמתוכה היא הצליחה לדלות את המילה: יהוד. ציונה הזכירה בשיחה את העיר יהוד. מלכתי שמעה יהוד ואמרה: "יהוד?! אינעל אבוהם אל יהוד!!!" כולנו משתוממות מההצהרה הנחרצת. אני אומרת לה: "בס, איחנא אל יהוד" והיא: "אינתו?? לאאאא…" וצוחקת לה לשמע הרעיון המופרך שאנחנו הם "היהודים". הסברתי לה אח"כ: "איחנא יהוד כוואייסין". יש חיילים ויש מתנחלים ויש יהודים טובים. זה אנחנו. המלכה שלי מצאה את זה משעשע ובלתי נתפס. יצטרכו אולי לעבור כמה שנים עד שתהייה מוכנה להפנים את אותה פיסת מידע מהותית שנחשפה אליה היום. אבל היום לא צריך לדבר יותר על יהודים. באנו להנות, לא?

במרכז רביתא ביפו אנחנו מציירים ומדביקים צדפים על משטחי קרטון שטלי חילקה לנו. הילדים מראים לי את היצירות שלהם בגאווה. אחד הילדים צייר את מה שאנחנו מכירים כמפת ישראל וכתב באנגלית: "I love you palestine". אני בוחנת את היצירה שלו ודמעות נקוות בעיני. הנה אני מסתכלת על מה שגדלתי להכיר כמפת ארץ ישראל ועבור אותו ילד שצייר את המפה הזאת זוהי מפת פלסטין. ישראל שלי היא פלסטין של מישהו אחר. אני שואלת איפה בורין והוא מראה לי. אני שואלת: "וכאן, האם זאת ת"א?" והוא מסביר שלא. כאן זה עזה וקצת יותר למעלה זה ת"א. אני מסתכלת בהשתאות על המפה הזאת. אין בה גבולות אדומים וגם לא ירוקים. אין בה גבולות. יש ארץ אחת שמזווית אחת היא פלסטין ומזווית אחרת היא ישראל ומזווית שלישית היא שתיהן גם יחד.

היום הזה מסתיים בחפלה קטנה וספונטנית בניצוחה של אחות של מוניר, הנועזת שבנשים. יהודית וריקי מככבות אף הן ולבסוף אנחנו נפרדים בחיבוקים חמים.

נשאר לי רק לקוות שהצלחתי לגעת בלבבות שלהם היום כמו שהם נגעו בשלי. אני חוזרת הביתה עייפה אך מרוצה וכולי ציפייה כבר ליום הים הבא…

כתבה: קרן סרדס

================ 

ים הא?

אני בת 15, גרה בתל אביב, ואני לא יכולה לחשוב אפילו על לספור כמה פעמים הייתי בים. הוא תמיד היה שם – כחול, גדול, מלא בחול. בהתחלה מפחיד יותר ואחר כך קצת פחות, אך לא משנה כמה גבהתי תמיד נראה היה שהגלים גבהים עוד.

ואז באים ילדים וילדות, חלקם גדולים יותר חלקן גדולות פחות, מסתכלים על הים, וזו פעם ראשונה.

ואני חושבת, איזה מזל יש לי, ומה עשיתי אחרת שאני הייתי בים אינספור פעמים והם לא, ואיזה מזל יש לי שאני פה לראות את זה קורה ולקחת חלק ולהרגיש חלק. וכולם פה נחמדים ואדיבים ונותנים לי להרגיש חלק. אם בעברית, נותנים פיתה עם שוקולד, או אם באנגלית ואני מנסה לתרגם או אם אלה שמעניקים חיוך בשפה הבינלאומיות. וילדה בת 5 בערך מחייכת ומושיטה ידיים קטנות מתוך גלגל צהוב בתוך המים, ומחבקת את החיבוק הכי הכי שחובקתי בחיי, למרות שראתה אותי דקה לפני. וקצת כיף חאלק? שו אסמק יא חביבתי? בערבית השבורה שבפי. וכעבור כמה זמן שהלכה ואכלה אותה חביבתי חוזרת, אוחזת בידי ובעיניים פעורות בפליאה שואלת את השאלה הרת הגורל: 'אינתי יהוד?!' ואני 'איווה, איווה'. קצת מופתעת וקצת לא. וחביבתי רצה לחברותיה לחלוק את פיסת המידע המרגשת ואני רצה לצעוק לאיזה זאטוט 'תעל להון'.

כך עבר הזמן עד שנגמר היום, נגמר כמו שהתחיל- מהר ופתאומי. נותרנו להוציא אוויר מגלגלי ים ועם חוויה גדולה לרזומה.

נהנית מכל רגע.

כתבה: מאיה הררי

================ 

חוף תל ברוך שתיים בצהריים,

״מוניר, תגיד להם באוטובוס שאנחנו יהודים. תזכיר להם שוב״

המשפט הזה, המשפט שאמרה למוניר אחת מאיתנו, רגע לפני שנפרדנו, מהדהד בראשי ולא מרפה. בעולמם, יהודים לא יכולים להיות ״הטובים״. כשעתיים לאחר שהגענו לחוף, הגיע האוטובוס מהכפר בורין. התרגשתי. זה חשוב שידעו שיש יהודים טובים, חשוב שיחרט זיכרון ילדות של מגע ומבט וחיוך ורצון טוב.

שרה (נראית בת 5) ישבה על החוף בתוך גלגל ים צהוב, מבוהלת, אחוזת אימה מהים הגדול הזה שלא ראתה מעולם. ״לאט לאט״ אמרתי לה בערבית (אחת מחמש המילים שאני יודעת להגיד), ״שוואיה שוואיה״. חיבקתי אותה חיבוק חזק והתקדמנו לאט לאט לתוך המים. יד אחת מחבקת ויד שניה אוחזת יד קטנה. שמחתי על ההזדמנות להיות זו ששומרת ומגינה עליה. חיכיתי לסימן ממנה, לראות אותה משתחררת, מחייכת, חיכיתי להרגיש את האחיזה מתרופפת. אחרי שעתיים היא בקשה ממני – אני לבד ! היא אמרה בערבית ואני שלא הבנתי אף מילה ממה שאמרה, הבנתי אותה בשפת בני האדם, עזבתי והסתכלתי עליה עוצמת עיניים מחייכות.

אני מקווה שמוניר הזכיר להם בדרך שאנחנו יהודים…

הגעתי בבוקר עם שתיים מבנותי, מאיה 15, שירה 13, ליום ים לא שגרתי. אני התפניתי מיום עבודה והן משינה עד הצהריים, כיאה לבנות בחופש גדול. מקווה לחזור שוב בקרוב.

כתבה: שרון גת 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s