9.8

בית לחם

לדבר בשפת הים

גדלתי בבית שבו נשמו ואכלו פוליטיקה ואקטואליה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. כשנולדו לי ילדות משלי החלטתי לא לחשוף אותן למגע נרחב עם המציאות הישראלית האלימה, בוודאי לא  כפי שהיא משתקפת ממהדורות החדשות. הידע שלהן על חבית חומר הנפץ הקרויה מדינת ישראל, מוגבל ביותר. רק עכשיו, כשהגדולה עוד מעט בת עשר, היא מתחילה לשאול שאלות ולקבל תשובות ועם התשובות מגיעים גם הפחדים. באוטו, בדרך לחוף תל ברוך, לקראת מפגש עם ילדים פלסטינים מאזור בית לחם והסביבה, הגדולה אמרה שהיא קצת מפחדת: אולי בין כל הילדים והאמהות יהיה גם מישהו רע שרוצה להזיק. האמת היא שגם אני התלבטתי אם להביא אותן איתי ליום ים שמארגנות נשות מחסום-ווטש המופלאות עבור ילדים פלסטינים. התנדבתי לסייע למהלך הזה, בעידודה של חברה שרתמה אותי לעניין, אבל אמרתי לעצמי שאולי מוטב שאבוא לבד כדי להתרשם ורק אם זה ייראה לי מתאים אביא איתי את הילדות בפעם הבאה. אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד: הקייטנות נגמרו, הימים ארוכים וחמים. החלטתי להביא אותן איתי.

הבטחתי להן כמובן שהכל יהיה בסדר. שמחתי שהגדולה לא הסתירה את החשדנות והחשש אלא נתנה בי מספיק אמון כדי לתת להם ביטוי. כשיצאתי מהארון לפני עשרים שנה בערך, התחדדה אצלי ההכרה בכך שאנשים שמכירים הומואים ולסביות מקרוב נאלצים, לפעמים אפילו בעל כרחם, לזנוח רבים מן הסטראוטיפים שלהם ולהתעמת עם הפערים בין הדימויים המוקצנים לבין המציאות. מאז ברור לי שאין תחליף למפגש הבין אישי בין אנשים המשתייכים לציבורים שונים ורחוקים; רק מפגשים מן הסוג הזה דוחפים אנשים להתמודד עם הדימויים המופנמים שלהם על האחרות של האחרים. אם זה נכון ביחס ללהט"בים, זה בוודאי נכון ביחס לפלסטינים. ואצל ילדים, כך אני מתרשמת, הפתיחות העקרונית רבה יותר ולכן עוד יש תקווה להפנים דימויים מורכבים ולא שבלונים של זהויות.

המפגש עם הילדות והאמהות מאזור בית לחם בחוף ימה של תל-אביב היה שלו ומענג. החדווה שהסבה הטבילה במים ביום קיץ חם היתה מידית כל כך, עד שנדמה כי אין טעם לנסות לתאר אותה במילים. האם ניתן לחשוב על פעילות מתבקשת יותר מרביצה במים בחום הזה? זה כה בנאלי עד שקשה לתפוס כמה מאמצים נדרשים כדי לאפשר למעשה השפוי והטבעי הזה לצאת מן הכוח אל הפועל, לפחות כשמדובר בילדים שחיים בשטחים הכבושים. חלקם, כך הסתבר לי, לא ראו ים מימיהם.

הצוות המארגן דאג מבעוד מועד לאישורי יציאה. אנחנו, המתנדבות והמתנדבים, הגענו לים כשעה לפני האוטובוס הפלסטיני. האחראיות ערכו לנו היכרות ראשונית עם הצוות של אותו היום (אנשים מהצפון, מהדרום ואפילו מאוסטרליה!), חילקו תפקידים והכינו אותנו לקראת הבאות: ללוות את הנשים למלתחות; להקפיד על מריחת קרם הגנה; להגיש לילדים ולאמהות מים וארוחה קלה; להשגיח שיכנסו לים רק עם גלגל כי הם לא יודעים לשחות. הכל התנהל בנעימות ובאווירה של אחווה וחופש. מישהי מהנשים הוציאה תוף וניגנה. אחרות נכנסו למים עם הילדים, חלקן בבגדי ים וחלקן בלבוש מלא, כולן מחייכות ונרגשות. המים שוטפים איתם את שרידיה האחרונים של החשדנות גם מפניה של הגדולה שלי. תוך רגעים ספורים נוצרת שפה אוניברסלית, שפת-ים: מתמסרים בכדורים, חופרים בורות ומקשטים בנטיפי חול, מלקקים קרטיבים.

ילד מתוק אחד, בן שלוש או פחות, עטה על עצמו שני גלגלי ים שהבטיחו לו ציפה נעימה ואז רבץ במים הרדודים והתמסר לתנועה העדינה שלהם. הוא בהה בחול ומבלי משים החל לטפטף חול רטוב על כף הרגל של הגדולה, שהתענגה על הדיאלוג המצחיק הזה, שהתקיים למשך דקות ארוכות ללא מלים, בשפת הים.

בערב עלו דמעות לעיני כשהיא אמרה פתאום: ביום אחד של חופש גדול למדתי יותר מאשר בשנה שלמה בבית הספר. כדי שהשיעור הזה בשפת הים, לא יישכח ממנה, אני מקווה להביא אותה איתי מעכשיו באופן קבוע, בכל קיץ מחדש למפגשי הים הנהדרים הללו. לפחות עד שיפתחו השערים ויפלו החומות וביקור של ילדים פלסטינים מבית לחם וסביבתה, בחוף ימה של תל-אביב, לא ידרוש היערכות לוגיסטית סבוכה כל כך. אמן.

כתבה: דנה אולמרט

תמונה מוטבעת 1

התשיעי לאוגוסט, בוקר , מאחרת מעט להגיע לחוף הים, חול לבן , שקט , מים כחולים צלולים. המתנדבים, ישראלים (ואחד שוויצרי), כבר יושבים במעגל על מחצלות מתחת לשמשיות שסידרו בבוקר המוקדם. מחכים לאוטובוס שיגיע מבית לחם עם נשים וילדים שלרובם תהיה זו הפעם הראשונה לראות ולטבול בים. הם בדרך ליום ים, אחד ויחיד, מתעכבים במחסומים. הבאנו מים לרוב ואבטיחים. יש סנדוויצ’ים וקרטיבים וגלגלי ים שנופחו לכבוד הילדים שעוד מעט נפגוש. אפשר רק לדמיין מה זה לראות ים בפעם הראשונה (או להיזכר בילדות של עצמנו). בשביל ילדי הגדה המערבית ים זה כמו שלג לילדי באר שבע, ולא בגלל המרחק. בגלל  שאנשים מבוגרים בחבל ארץ שלנו לא מצליחים כבר חמישים שנה לשמוט את הכיבוש ולהסדיר את חלוקת האדמות לשני העמים היושבים כאן.

מתבקש שאכתוב על הריצה של הילדים הפלסטינים והאימהות שלהם למים בקולות צהלה כשהגיעו. העונג מקרירות המים ומהמשחקים המשותפים. אודות הקשרים המרגשים שנוצרו לרגע ארוך בין מתנדב וילד, מתנדבת וילדה. אבל אני רוצה להפנות את המבט לזווית אחרת ורגע אחר. רגע שהפתיע אותי בגודש של מלאות הלב, חמלה והתרגשות. באופן מפתיע ומוזר החמלה שלי פתאום הציפה דווקא בראותי ברגע מסוים את המתנדבים – ישראלים – גברים ונשים, מבוגרות ומבוגרים, צעירים מרשימים ואף מספר ילדות יפות עיניים. הינה האוטובוס הגיע מבית לחם. הנה הנשים בשמלות ארוכות ובידיהן תיקים וילדים בני ארבע וחמש, ועשר ותשע ושנתיים ושמונה הולכות לקראתנו על החוף. אנחנו, הישראלים, כבר היינו מוכנים עם כוסות מים לקבל את הבאים.

לא ידענו את נפשנו, נבוכים מעט נגשנו והצענו מים קרים וקרם הגנה. התגודדנו סביב כל אישה וילד עם כוסות המים שלנו אפילו בטרם אלו הניחו את תיקיהם. וברגע הזה עם כל המהומה הפנימית של כאב וצער על הפרוד שבו אנו חיים, רצון לחבור, רצון לגלות את פנינו האנושיות, רצון לשטוף את שנות העוינות בכוס מים – פתאום ראיתי אותנו, הישראלים, כמו במבט מבחוץ  –  חשבתי שליבי עומד להתפקע. חישבתי לפרוץ בבכי (ואני אינני ילד/ה בכיין). פתאום נמלא הלב חמלה עלינו דווקא. כה נוגעים ללב עם כוסות המים שלנו. כה אבודים במציאות מורכבת שהולכת ומסתבכת ..

".. אינני בוכה אף פעם,
אינני תינוק בכיין
זה רק הדמעות, הדמעות הן בוכות
בוכות בעצמן  .."  (מרים ילן שטקליס)

תודה על יום הכרחי,

כתבה: הדר בן שאול

 

מודעות פרסומת