דברי פתיחה ותודה

אתם יודעים שעוד לפני שמסתיימת עונת הים אנו כבר מתגעגעים לים ולגליו ולמצבי הרוח המשתנים שלו. ידענו שהחפלה שלנו לא תהיה שלמה אם לא נשתף בה את הים אז הבאנו לכם אותו. אומנם קשה לראות אותו בחשיכה אך קולותיו ילוו אותנו במהלך כל הערב.

בלי לשאת דברים הרי אי אפשר, וחוץ מזה 12 שנה שמרנו על שקט אז עכשיו אנחנו לא יכולות להפסיק… סתם….הנאומים בעברית יתורגמו לערבית לטובת אורחינו מהגדה מסא אל ח'יר תרקומייה ואילו הדברים בערבית יתורגמו לעברית, לטובת הישראלים שעדיין אינם מבינים ערבית. הדגש על עדיין אני מקווה. הערב יתנהל בעברית ובערבית כי הגיעו אלינו הרבה אורחים נכבדים ויקרים מהגדה כמובן, וגם כהכרזה נגד הימים הרעים האלה,  בהם מנסים להדיח את השפה הערבית ממקומה הטבעי בינינו. זה הזמן לבקש מכם סבלנות ואורך רוח,  מסכת הנאומים תארך מעט. טוולו בלכום בבקשה,  

אז מתחילים………………….

אנו חוזרות ואומרות למתנדבים מדי מעגל בוקר, שהפרויקט הוא אומנם הומניטרי : אנו מביאים ילדים ואימותיהם אל הים ושמחים להעלות חיוך וצחוק על השפתיים אך הפרויקט צמח בעיקר על קרקע פוליטית. צביה שפירא היא האם ההורה של רעיון הים והיא הביאה אותו לעולם ביחד עם רחל אפק. היא רחל אימנו עד היום (לא צוחקת). צביה מספרת לנו על הדשן הפוליטי עליו צמח הפרויקט.

אני באופן אישי מעריצה גדולה של הנשים הפלסטיניות. מסתכלת בפליאה איך הן נושאות את נטל הכיבוש על כתפיהן, עושות לביתן, מגדלות את הילדים ותומכות בבעלים ובאבות. ועם כל הקשיים ותלאות היומיום אנחנו רואות אותן מדי יום עם חיוך נעים על השפתיים גם אחרי מעבר במחסום, מעבר של שעות ארוכות לעיתים, הן מגיעות אלינו רכות וחמות ומחבקות. ותמיד בנדיבות מזמינות אותנו לביתן לדוואלי, בסיומו של יום . במעגלי הנשים שאנו עורכות עולה גם הכאב…אותו תשמעו מעמירה…

תודה ענקית ואחרונה חביבה למופידה שלנו, שבלעדיה לא היתה היום מסיבה, וללהקת הדבקה המופלאה, שעשו מאמץ מיוחד להגיע אלינו ערב חג הקורבן.

אנו נמצאים ערב חג הקורבן – סיפור העקידה המשותף למוסלמים וליהודים. כמה מתאים בערב זה לחזור ולהזכיר את הציווי האלוהי "אל תשלח ידך אל הנער…"

די לעקידות. רוצות שלום.

מודעות פרסומת