באתי מהים ראיתי ונפגעתי

תמיד הייתי שובבה ואהבתי לראות "מה יש מאחורי הווילון." למשל, תמיד הייתי סקרנית לראות רקדנים בחזרות, ספורטאים באימונים, להכיר אנשים "מהצד השני". וביום שני אחד לפני שלוש שנים, הגעתי לים וראיתי המולת נשים, חלק לבושות ככה וחלק לבושות ככה. חשבתי לעצמי שזה הולך להיות יום רועש שיפריע לי להנות משלוות הים. וצדקתי, רק שמה שחשבתי שיהיה רעש מפריע התברר לי כמוזיקה קצבית ומקפיצה על החוף מלווה בריקודים שהלואי הייתי יכולה לרקוד יפה, מוזיקה כזאת שגרמה לי לצאת מהמים. מאז עברו כבר שלוש שנים ויש לי הכבוד והאושר להיות חלק מהחבורה הזאת.

מה שהתחיל עוד בילדותי כסקרנות נמשך בבגרותי כהשלת הווילון של הגבולות הגאוגרפיים והפוליטיים, מאחוריהם יש רק בני אדם. בני אדם עם בעיות, רצונות, טעמים, שאיפות, כשרונות, משפחות, חלומות ותקוות, בין היתר. זכיתי לצחוק במים, לרקוד, לתת ידים, להציף, לחבק, להשקות,  להצטלם ולהתחבר בפייס בוק בלי שאני בכלל יודעת את השפה. זכיתי לחוות אנושיות נטו. אנושיות שקשה לתאר במילים, אלא שאני יכולה רק לחוש אותה.

במהלך השתתפותי בפרויקט גיליתי על עצמי שאני מלאה באהבה לתת, ושזו דרך נפלאה שהזדמנה לי לתת את האהבה הזאת.  

אני מודה למארגנות – "נשות הים" – היפות, הנדיבות, החכמות ובעלות החזון – שמאפשרות חוויה כזאת, למתנדבים המאפשרים את התרוממות הרוח בכל מפגש, וכמובן, לאורחות שלנו מהגדה, אשר מוכנות לבוא אלינו, לסמוך עלינו, להפקיד בידינו את ילדיהם, ולהחזיר לנו טוב.

לבסוף, אי אפשר לדבר על מין אל בחר בלי לדבר פוליטיקה ומכיוון שבפוליטיקה אני לא מבינה הרבה, אני רוצה בהקשר הזה רק להביע את תקוותי לשינוי. שינוי לכיוון של הקשבה ומפגש, ולקוות שמכאן הדברים יתפתחו לטובה.

תודה רבה על שקבלתן אותי לפרויקט ועל ההזדמנות המיוחדת לברך – שיהיה לנו טוב.

מודעות פרסומת