למונד – תרגום לעברית

פלסטינאים צעירים מגיעים לראשונה בחייהם לים הודות לשלוש ישראליות

 

הם ירדו מהאוטובוס הירוק, בקריאות שמחה, עיניהם פקוחות לרווחה ומשתוקקות.

אוחזים בחוזקה בידי אימותיהן, העטופות בשחור. לפניהם השתרע הים, השמשיות  והישראלים הערומים למחצה ומכוסים בקרם הגנה נגד שמש. ו…הדבר הזה…הכחול…הבלתי יאומן, שעליו חלמו – הים.

השעה היתה 9:45 בבוקר ביום של חודש יוני. היה חם מאוד בדרך, בעיקר במחסום אייל שליד קלקיליה, שם החליפו אוטובוס פלסטינאי באוטובוס ישראלי. הם נאלצו להיאזר בסבלנות כשלושת רבעי שעה בעת שאישורי המעבר שלהם נבדקו ע"י חיילי צה"ל. הפעם הזאת התנהל הכול כשורה. 30 ילדים בני 5 – 14 שנה, מלווים בתריסר  מבוגרים, עברו מהגדה המערבית לישראל, באופן חד-פעמי. אך היתה גם המתנה מייגעת, שנמשכה 3 שעות וחצי, וכן נמנעה כניסתם של כתריסר ילדים והורים ע"י השב"כ (לשעבר ש.ב. שרות הביטחון הפנימי הישראלי).

עם הגיעם אל החוף "לבשו" הילדים גלגלי ים, וכאילו הם מורגלים בכך מאז ומעולם, פסעו לעבר הגלים. זאת להם הפעם הראשונה, שראו את הים ויכלו לגעת בו.

הם יצאו מוקדם מבורין. הכפר הפלסטיני השוכן בדרומה של שכם. בהגיעם פגשו האימהות הפלסטיניות כעשרים מתנדבות ישראליות מקבוצת "ימי כיף בים".

"הם לא מפריעים לי"

היה זה ב-2007 ששלוש נשים ישראליות, צביה שפירא, רחל אפק ועמירה איתיאל, מתוך רצון לשנות את אופי הקיום המשותף בין יהודים לפלסטינאים, התחילו בפרויקט של פתיחת הים בפני ילדים פלסטיניים, שמעולם לא "הלכו לים". מתחילת כל קיץ מוביל אוטובוס כ-30 או 40 ילדים מדי שבוע לשפת הים. היום חולף ברחצה בים, מלווה בארוחת צהריים ובדרך כלל במופע. ב-2009 עשו כבר 450 ילדים את הדרך אל החוף בבת ים.

ילדי בורין חיים פחות מ-40 ק"מ בקו אווירי מן הים, אך בגדה המערבית הכבושה מרחק זה אינו עביר. כל טיול כזה עולה כ-4,000 ₪ (480 אירו) וממומן ע"י תרומות. כדי להשיג היתרי מעבר מצה"ל נעזרו המארגנות בחסותו של ארגון "לוחמים לשלום", המורכב מחיילי צה"ל ולוחמים פלסטיניים לשעבר.

צביה שפירא מודעת לכך שיום זה אינו אלא שמחה רגעית ו"טיפה בים" כי הילדים מגיעים רק פעם אחת. הרעיון הוא להביא לים כמה שיותר ילדים פלסטיניים, ולכן מגיעה כל פעם קבוצה ממקום אחר.

על החוף מעיפים הנופשים הישראלים מבט אדיש במראה יוצא הדופן של נשים בשחור, המטופלות בקבוצת ילדים דוברי ערבית. ציפי, השרועה על החוף, אומרת: "הם לא מפריעים לי" ומגלה, שהשמות בורין ושכם אינם אומרים לה דבר. האישה הצעירה היא דוגמה מייצגת לישראלים, שמעולם לא פגשו פלסטינים פנים לא פנים, שמעולם לא עלה על דעתם לסייר בגדה המערבית ולחזות בחיים שבשולי ההתנחלויות הישראליות הסגורות ומסוגרות.

בבת ים יוצרת שרשרת סלעים מלאכותית הגנה על אזור הרחצה. על אחד הסלעים מתנופף דגל ישראל. צביה שפירא ספרה שאחד הילדים הצביע על הדגל ושאל: "האם זאת התנחלות ישראלית"?

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s