Uncategorized

27.6

בית אומר, 

היום כבר צלל במימי הים והותיר אחריו אדוות של שמחה, אחווה, וחיזק את הכרח לשנות את המציאות בה אנו חיים. כל זה ביחד איתנו הגיע אתמול (שישי) לכנס השנתי המרגש של "עומדים ביחד" בכפר קאסם. לא קשור ישירות אבל הכי קשור לחיים שלנו, כאן במידל איסט, ולנו ובתקווה גם לכםן כמי שרוצים לשנות את העולם. אז היה לנו יום נפלא עם קבוצה מרשימה של נשים וילדים. המון ילדים בגילאים שכבר קצת קשה לרצות את השאיפה שלהם למרחב וחופש ועצמאות ועוד מכל דבר. העיקר שבסוף כולם התפקדו באוטובוס בהקראת השמות. חבל שהים נראה כמו דייסה לא אכילה. מהזוית שלי ראיתי ילדים שמחים, נשים חכמות ותמונת עולם מלאת תקווה. הכרות של לפני שנה עם בחורה מקסימה וחכמה ומצליחה שחזרה והגיעה גם הפעם שמחה אותי כל כך, ואתגרה מחדש את החלטה הקשה אבל ההגיונית שלנו להביא את כל ילדי פלסטין , ולכן ההכרויות הן חד פעמיות ולפעמים מתסכלות. תמיד צריכות לחפש תשובה לשאלה שתלויה באויר וגם נשמעת האם נוכל לבוא בשנה הבאה…איךשלאיהיה הייתם מתנדבותים נהדרותים. כרגיל. כל אחד עושה את שלו, כבר מנוסים, ומי שלא, לומד את זה מהר. תודה גדולה לכולכם.

תודה מיוחדת ליעל ומרים שעשו סנדויצ'ים נהדרים // לסלינה שציירה עם הילדים כף יד צבעונית ומדברת במועדון // ללילה שתרגמה בחכמה רבה במעגל הנשים // לניתאי שבא במיוחד ללוות לים וכמובן לג'יימי // ואחרון חביב לברק שהתנדב לכתוב את סיכום היום וכתב כל כך מרגש… תודה לרותי ויינשטיין על התמונות היפות!

נשות הים 

בית אומר-27.6 (3).JPG

סיכום יום

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי בים. לא דיברתי מילה בערבית וגם לשחות לא ממש ידעתי אבל תוך 10 דקות החזיק לי ביד ילד בן 10, אחרי עוד דקה הוא היה על הכתפיים שלי ולא הפסקנו לשחק. דיברנו בלי מילים אבל כשאמרתי שאני ישראלי ראיתי איך שהוא מבין וקופא. הרחיק את עצמו ממני בפחד ותפס מרחק. הסבירו לי שהישראלים היחידים שהוא מכיר הם אלו שצריך להזהר מהם. נשבר לי הלב.שעה הוא הסתכל עלי מרחוק, בחשדנות, בודק אותי ואת המרחק. שעה שחנק אותי העצב והזעם והייאוש על כל מה שעומד בינינו. בסוף ניגש, תפס לי את היד ומשך אותי חזרה לים.
מאז בכל שנה אני מגיע בקיץ, ובחורפים הארוכים שבין לבין למדתי לשחות והתחלתי ללמוד ערבית. בכל שנה אני מגיע כשאני קצת יותר שחיין וקצת יותר דובר ערבית אבל בדיוק עם אותה התרגשות למפגש הזה.
יום הים הזה היה הראשון עבורי העונה. הגיע אוטובוס מבית אומר וכשהלכנו לקבל את פניהם ירדו ממנו כמו בכל שנה עשרות פנים זורחות של ילדים ואמהות. כמו בכל שנה היו את אלו שהסתערו על המים באושר מטורף ואת אלו שעמדו על החוף והביטו בחשש. אחד מהם, עבד אל רחמן בן השבע, סירב להרפות מאימו, וזו התחננה שיתן לה רק לטבול לרגע.לחינם. הילד היה עקשן וכל נסיון שלה להכנס למים הביא אותו לידי דמעות. הצעתי להחזיק אותו והיא קפצה על ההזדמנות. תוך רגע היה בזרועותי ילד בן שבע שמביט בי בחוסר אמון ובוכה. חיבקתי אותו ואמרתי לו אנא מעכ, אנא מעכ, עד שקצת נרגע. נכנסנו ככה באיטיות, צעד צעד, למים ואחרי שעה ארוכה שאלתי אותו אם הוא רוצה להצטרף לילדים האחרים שישבו על מזרון הים שהביא סבי. הוא הנהן ונכנסנו יחד.
התחושה הזו של להיות עם ילד שרואה את הים בפעם הראשונה, להרגיש דרך העיניים שלו איך הדבר הזר והמאיים הזה מתמוסס והופך לדבר מוכר ומשמח – אני חושב שזה בדיוק מה שאני מחכה לו בכל שנה.

כתב: ברק גאון

image.png

רותי ויינשטיין: התמונות מדברות בעד עצמן – נשים אמיצות – התרגשות גדולה – וזכות לקחת חלק בעשייה המורכבת כל כך והנפלאה כל כך!!!

סיכום מעגל נשים

אחרי ארוחת הצהריים, בעזרת ראשת הקבוצה מ', התחלקו הנשים לשתי קבוצות. אחת הלכה עם הילדים להפעלה במועדון רביטא (בעיקר האמהות לילדים הקטנים) והשנייה הלכה אתנו למועדון צעירי יפו (16 נשים פלסטיניות) + עמירה שהנחתה, לילה שתרגמה, גילי מרית ונעמי .

הנשים היו נרגשות מיום הים, טעונות מהחיים ומלאות רצון להתבטא, והזמן היה קצר, אך הייתה שיחה ערה ומעניינת.

כבר במעגל ההיכרות, מלבד לומר את שמן הוסיפו מיזמתן וסיפרו על הפער העצום שחוו בחצי היום שעבר בין המעבר המקומם בבקר במחסום לבין קבלת הפנים המרגשת והמרגיעה שקבלו מהמתנדבים שחיכו להן בים. דברו על ההתרגשות מהמפגש הראשון עם הים, על השוני העצום בין חיי היום יום תחת הכיבוש לבין יום חוויתי זה, הודו לנו על כך שאפשרנו להן והביעו תקווה שיהיו עוד ימים כאלה.

לאחר מכן שחקנו- פיזרנו על הרצפה קלפים עם ציורים וכל אחת התבקשה לבחור ציור המשקף את הרגשתה לגבי יום הים שהיה או מחשבותיה בכלל, ולשתף אותנו, והנה הגיגים שנאמרו-

*ציור של פרש על סוס לבן- כמו כלה הפוגשת את האביר הרכוב שמגיע כך הרגשתי היום בים- חלום שהתגשם.

*ציור של איש מעשן ושותה אלכוהול- חשוב לי להעביר מסר לצעירים שעישון ושתיה אסורים ומסוכנים.

*ציור של עץ נטוע באדמה- חשובים לי השורשים שלי.

*ציור של חבל קרוע- כמו המשפחה הקרועה שלי- חלקם בישראל (בית ספפה, מלחה) וחלקם בגדה. מקווה שבזכות פרויקטים כאלה יהיה חיבור.

*ציור של ילדה- הבת שלי נפגעה בעיניים. השירות הרפואי אצלנו הוא גרוע. מקווה שנקבל אישורים לטיפולים בישראל.

*ציור של אור בקצה המנהרה- האור הוא התקווה לחשוף בפני הילדים דברים חדשים ולא מוכרים. הילדים כל הזמן בכפר. ראו היום עולם חדש.

*ציור של איש מסתיר בידיו את פיו ועיניו- הרבה דברים רעים קורים בגלל הכיבוש ואנחנו נאלצים לעצום את עיננו ולסתום את פינו כי מי שמדבר מתנקמים בו.

*ציור של איש קופץ לבריכה- כמוהו הצלחתי היום לממש חלום ולהגיע לים.

*ציור של מאזניים- אין צדק!

*ציור של אסיר מאחורי סורגים- אני מאחלת ומקווה שכל האסירים ישתחררו.

*ציור של תרגיל בחשבון- אנחנו במצוקה כלכלית שמקשה על חיי היום יום. לא מצליחים לעזור למשפחה, לא מצליחים להתקדם בחיים. רוצות להקים פרויקט שיעזור לנשים להשיג פרנסה יום יומית ולקדם את המשפחה.

*שתי בחורות צעירות ומשכילות אמרו שלא בחרו קלף כי אפילו כל הציורים הרבים שישנם פה לא מספיקים כדי לתאר מה הן מרגישות. הן היו נסערות ומוצפות.

מפאת קוצר הזמן היהודיות ויתרו על תורן, רק נעמי הספיקה להשחיל משפט קצר לפני שרצנו לגן השניים לפגוש את הילדים-

*ציור של שמש- אופטימיות זה לאמיצים!

נפרדנו בצער כשרגשות מעורבבים מציפים אותנו. היה יום יפה ועמוס ושמח ועצוב.

רשמה- גילי צמחוני.

בית אומר-27.6 (2).JPG

 ארוחת צהרים באבו חילווה ביפו

מודעות פרסומת

26.6

מתנדבותים יקרותים, 

נראה שהיה יום מושלם. התמונות מספרות הכל, ואפשר להשאיר לגילי את המילים. ראו סיכום יום למטה. 
מודות לכם על היותכם עימנו. הייתםן מקסימותים. 
תודה מיוחדת לתמר שהביאה סנדויצ'ים טעימים בסלסלת נצרים גדולה ונעלמה… לשי לי על התמונות המהממות   לג'יימי שאין עליו אף פעם והופך את הילדים למעריצים קטנים  לג'ולט שהגיעה לתרגם במעגל נשים בהודעה של רגע ולאל הטוב שהביא לנו ים שקט, ושמש קופחת, וציפורים שאפשר לרדוף אחריהם, וילדים חייכנים וסאבי שמאושר מכל חיוך של ילד. הקבוצה מזיתא מודה לנו מאד מאד על היום. חזרו הביתה שמחות ומאושרות.
נשות הים

צילום: שי-לי עוזיאל, צלם

סיכום היום

אני לא בטוחה שיש לי מילים לתאר לכן את מה שחוויתי אתמול.
כלומר – יש לי מילים. תמיד יש לי מילים. אבל אני לא בטוחה שמילים יצליחו לתאר. להעביר.
כבר כמה שנים אני עוקבת אחרי פרוייקט "ימי ים" שמביא ילדות/ים פלסטיניות/ים בפעם הראשונה לים.
התחלתי לכתוב עליהן בגיליסט, מתנדבות/ים מכאן הגיעו אליהן דרך הפרסום שלי,
ולאט לאט יוזמות הפרוייקט התחילו בעצמן להצטרף לגיליסט ולפרסם פה.
תמיד נפעמתי מהפרוייקט הזה. תמיד רציתי לקחת חלק. להתנדב. לחוות.
זה היה נראה לי שילוב מנצח – לעשות טוב, לשנות עולם ולהיות בים.
ואיכשהו, בהיותי דחיינית כפייתית ולא מאוד פרקטית – התמהמתי.
לפני כמה שבועות סופסוף נרשמתי, ואתמול התנדבתי איתן לראשונה.

זה היה אחד הימים הקסומים ביותר שהיו לי. כנראה אֶבֶר.

ב-8:30 בבוקר התייצבתי בחוף הים המיועד, אחרי שלא ישנתי כמעט כל הלילה.
לא יודעת להגיד אם זה היה מהתרגשות, אבל יכול מאוד להיות שזה מה שזה היה.
פגשתי שם את עמירה, רחל, צביה וריקי – ארבעת הנשים המדהימות שיזמו את הפרוייקט הזה –
ועוד כעשרים מתנדבות/ים (ואחת מהן, יודית, כאן איתנו בגיליסט). פתחנו את הבוקר בניפוח
של עשרות גלגלי ים, קטנים וגם גדולים, כי רוב הילדות/ים וגם האמהות שמגיעות/ים
לא יודעות/ים לשחות (בכלל לא חשבתי על זה!). ישבנו לשיחת הכרות ותדרוך בוקר
ואז גיליתי עוד כל-כך הרבה דברים מרגשים שלא ידעתי. הפרוייקט הזה התחיל כמעט במקרה.
צביה אירחה בביתה משפחה פלסטינית (למסיבת יומולדת של נכדתה) שביקשה, בתום האירוע,
לקחת הילדים שלהם לים. הם אף פעם לא היו. ואז היא פתאום הבינה שיש המוני ילדות/ים
שחיות/ים ממש לא רחוק מהים – אבל לא יכולות/ים, טכנית, להגיע אליו. ונולד בה רעיון.
היא עשתה מעשה ויחד עם שלוש שותפות מופלאות הן התחילו להביא באופן מסודר
ילדות/ים ואמהות/ים משטחי הגדה לימי כיף בים. הן עושות את זה כל קיץ כבר 13 שנה.
24 ימי ים בעונה. 24 אוטובוסים עמוסי התרגשות. 1,400 ילדות/ים ואמהות כל קיץ.
ידעתי את זה, בגדול, אבל לא יכולתי לדמיין בחיים את מה שחוויתי אתמול.

שעה אחרי שהגענו הגיע אוטובוס של האורחות/ים שלנו מהכפר זיתא, ליד שכם.
עשרות א/נשים שזו הייתה הפעם הראשונה שלהן/ם בים. ידעתי שהילדות/ים מעולם לא היו,
אבל לא לקחתי בחשבון שגם רוב האמהות, חלקן בגילי ומבוגרות ממני, לא ראו אותו מעולם.
זה היה מפעים. הן ירדו מהאוטובוס, נהרו אל החוף, בירכנו זו את זו את זה את זו לשלום,
אחת מהן נשאה תרמוס וכוסות נייר קטנות וכיבדה אותנו (!!) בקפה ועוגיות (!!),
כמה מתנדבות/ים מהצד שלנו הגישו לכולן/ם קרם הגנה (כי בכל זאת),
עיניים ולבבות – שמעולם לא התאפשר להם להיפגש קודם – נפגשו.

חשבתי שבהתחלה זה יהיה מביך. אבל זה לא היה. בכלל.
תוך כמה דקות כולן/ם רצו נרגשות/ים אל המים. הילדות/ים לקחו גלגלים.
האמהות ליוו אותן למים, נכנסו עם כפות הרגליים ואז נעצרו. לא ידעו מה לעשות.
אם לעשות. איך לעשות. כמה לעשות. הן היו לבושות מכף רגל ועד ראש
(גם אין להן בגד ים וגם מטעמי צניעות), חלקן עם התיקים שלהן עוד בידיים.
הובלתי את אחת מהן לתיק שלי והצעתי לה לשים בו את הארנק שלה. שתהיה משוחררת.
כל זה בערבית הרצוצה שלי, ובעיקר בלי מילים ועם הרבה הבעות פנים וסימני ידיים. 
אחר כך חזרנו למים. היא עוד לא הייתה בשלה להיכנס. הבת שלה רצתה מאוד.
הושטתי לה יד, אמא שלה אמרה לה "זה בסדר, לכי איתה, תכף אבוא".
הילדה הקטנה הושיטה לי את ידה ויחד נכנסנו למים, כשאמא שלה מסתכלת.
עד לפני רבע שעה הייתי "האויב", והנה, היא מפקידה בידיי, באמון בלתי נתפס,
את היקרה לה מכל, ואומרת לי, בלי מילים, 'קחי אותה. תשמרי עליה. אני סומכת עלייך'.
נכנסתי עם הילדה, שהתמוגגה עד מאוד מהמים, מהגלים הקטנים, מהגילויים הלא קטנים בכלל.
ראיתי את אמא שלה עומדת על שפת המים. כמהה. חוששת. חזרתי אליה והושטתי לה את ידי.
היא נתנה לי אותה בלי להסס והובלתי אותה אל תוך המים. המבט שלה היה נרגש. מבולבל. מבוהל.
הים היה שקט. בקושי היו גלים. ועדיין, ברגע שהיא מעדה טיפה, היא נבהלה ורצתה לצאת.
"בידק ע'גל כמאן?", שאלתי אותה. הפנמתי בבוקר שע'גל זה גלגל. גלגל ים. גלגל הצלה. גלגל בטחון.
שאלתי אותה אם היא רוצה גם. כמו שיש לבת שלה. היא הנהנה ברוך וסימנתי לה לחכות רגע.
יצאתי וחזרתי עם גלגל ים של גדולות. היא שמה אותו עליה ותוך שלושים שניות הרגישה 
בטוחה מספיק להיכנס עם הבת שלה לבד. עזבתי להן את היד ויצאתי להזמין אחרות שחיכו בחוץ.

ואז פגשתי את שתי הנפשות שביליתי איתן הכי הרבה זמן באותו יום.
רהף, ילדת קסם נטולת פחד בת חמש, ואמא שלה פאטן, שלמדה מהבת שלה אומץ מהו.
בהתחלה פאטן ביקשה שאכנס עם רהף במקומה. נכנסנו למים ורהף התמסרה לגמרי.
אין לי מילים לתאר את זה. היא התעקשה להחזיק את שתי הידיים שלי, אבל לא מפחד, מרצון בקרבה.
היא צחקקה כל פעם שבא גל. צחוק ממיס לב. לימדתי אותה לקפוץ כשהגלים באים. היא התפוצצה מצחוק.
סובבתי אותה במים והיא התלהבה מאוד, ואז אמרה, כל פעם מחדש, "וואד, תנין, תלאתה – דאוריני".
ואז סובבתי אותה שוב ושוב ושוב. כשבאה עוד ילדה ורצתה להצטרף היא ניתקה בין הידיים שלנו
ואמרה לילדה השנייה "היא שלי". ילדות הן ילדות הן ילדות. טוני, המציל המקסים שמגיע לכל ימי הים
(ומדבר ערבית וגם עברית ועוזר לגשר כשיש פערים, כי רובנו לא מדברות/ים ערבית והן/ם לא עברית/אנגלית),
עמד מאחורי האזור התחום ואפשר כל פעם לזוג אחד לעבור לשטח העמוק יותר, כדי שירגישו איך זה לצוף.
לקחתי לשם את רהף, שטיפסה לי על הגב (מיוזמתה!) וביחד קפצנו על הגלים. וצחקנו. והתרגשנו. 
אחר-כך חזרתי לקחת את פאטן, שהתמסרה גם היא לחוויה, נשכבה בתוך גלגל הים,
עצמה עיניים ונתנה לי להוביל אותה. "תשני", אמרתי לה, "כולו תמאם, אנא מעכ" (הכל בסדר, אני איתך). 
זה היה מרגש. משהו אחר. שלא הכרתי. בילינו ככה את כל היום, כשאני מדלגת בין אחרות/ים
וחוזרת אליהן לראות מה העניינים. רהף הובילה אותי מדי פעם למחוזות מרוחקים יותר
(כמו הנדנדות) ונפעמתי מהאמון שאמא שלה נותנת בי. באמת שאין כאלה.

בשלב מסויים עצרתי והסתכלתי על כל זה מהצד.
עשרות אמהות וילדות/ים, עטופות/ים בגלגלי ים וחיוכים של מיליון דולר,
אמהות נכנסות עם טלפונים למים כדי לצלם את הפלא (אחרת לא יאמינו להן בבית!),
אחרות עומדות עם הרגליים במים ומתמסרות ביניהן בכדור. אושר. חופש. כמו שצריך להיות.
המארגנות דאגו להכל. קרם הגנה. אוכל (פיתות עם חומוס ועם שוקולד). ארטיקים. צל.
הכל תקתק כמו שצריך. אפילו המצילים בחוף משתפים פעולה ומאפשרים לשמור אצלם את הציוד.
ימי הים האלה מתקיימים שלוש פעמים בשבוע. וכל פעם מחדש רחל, צביה, עמירה וריקי
מתייצבות יחד עם עשרות מתנדבות/ים (כל פעם כל פעם כל פעם) ומנגישות את החוויה 
הבאמת מפעימה הזאת לעוד אוטובוס עמוס עיניים ולבבות שמעולם לא פגשו את הים.
בקלות כמעט בלתי נסבלת הן מאפשרות להם פיסה של חופש שמעולם לא טעמו ממנו.
חופש שהוא כל-כך נגיש ומובן מאליו לי, כל החיים, ולרבות ורבים מסביבי.
אחד הדברים שהכי מסבים לי אושר ועונג ואיכות בחיים האלה.

זאת היה חוויה ממיסת לב ושוברת לב, כאחת.
אחד הדברים המרגשים והמטורפים שנכחתי בהם.
זה יכול להיות כל-כך פשוט ובכל זאת זה כל-כך מסובך.
אנחנו חיים במדינה לא נורמלית. הסתבכנו בפלונטר שאנחנו מסרבים להתיר.
ומשני הצדדים של הגבול – יש א/נשים שרוצים לחיות – בשלום, בכבוד, בחופש ובבטחון – 
ומשני הצדדים חיים באימה, בשנאה ובפחד – פחד שהשלטונות שלנו מתעשקים לשמר. ולהעמיק.
כמה זה יכול להיות פשוט ואפשרי – להיפגש, להתחבר, לחוות. כמה אנושיות יש בדבר הזה.
"אנחנו אותו דבר", אמרו מנחות המעגל בבוקר, "ההבדל היחיד זה שאנחנו חזקים יותר".

בסוף החלק הזה של היום, בשעות הצהריים, היה קשה להוציא אותן מהמים.
הן התקשרו להיפרד. מהאושר הזה. מהעונג הזה. מהחופש הזה. מהאפשרות הזאת.
מהחיבור שנוצר בין כולנו במים. "בפעם הבאה תלמדי אותי לשחות, טוב?",
אמרה לי אחת האמהות בקריצה שהייתה בה שילוב של אהבה, תקווה, צחוק ופכחון. 
נפרדנו בחיוכים עמוקים. עם שתיהן מהן גם התחבקתי. יודעת שאולי לא נתראה שוב.
הן המשיכו משם, בלעדיי, לארוחת צהריים ביפו, שייט על ספינה ומעגל נשים מסכם. 
יום כיף כמו שיום כיף יכול להיות. כמו שיום כיף צריך להיות. כמה עצוב זה
שזה כל-כך נדיר בחיים שלהן/ם. ושל חלקנו. הלוואי הלוואי הלוואי שזה יתאפשר.
יותר ויותר. במהרה בימינו. הלוואי שהמנהיגים שלנו ישכילו להתפכח.
לשנות את המצב. לייצר כאן מציאות אחרת. שיש בה בטחון. אמיתי.
שמושתת על מפגש. דיאלוג. הסתכלות בעיניים. בניית אמון.

תודה לכן, עמירה, רחל, צביה וריקי,
על הכוח, התעוזה, האמונה, התקווה והגשמת החלום.
אני מלווה אתכן מהצד כבר הרבה שנים, ולמרות שידעתי כמה מדהימה העבודה שלכן,
באמת שלא הייתה לי שום דרך לדמיין כמה עוצמתי ומרגש המפגש הזה.
תודה על ההזמנה. תודה על ההזדמנות. תודה על מי שאתן ומה שאתן.
מדהים שאתן עושות את זה כבר 13 שנה ומדהים שהקפתן את עצמכן בצוות –
קבוע ומתחלף – של כל-כך הרבה מתנדבות/ים מקסימות/ים עם לב רחב ורצון לתת
(שמחתי כל-כך להכיר את כולכן, ויודית – היה לי כיף מיוחד לבלות איתך את הזמן הזה).
הענקתן לי זכרון מתוק לכל החיים. זאת ללא ספק לא הפעם האחרונה שלי אתכן –
ואם לשפוט לפי תגובתם של הילדים כשחזרתי הביתה וסיפרתי להם –
בפעם הבאה יש סיכוי שהם יבואו איתי. ואולי זה מה שצריך לעשות, אגב –
לעשות מזה התנדבות משפחתית. קיץ. חופש גדול. א/נשים שמעולם לא פגשנו.
כיף שמפיח חיים ותקווה איפה שכל-כך כל-כך צריך את זה.

כתבה: גילי פליסקין (לאתר גיליסט וגם לנו)

סיכום מעגל נשים- זיתא 

מכיוון שבקבוצה היו בעיקר ילדים קטנים, הרבה אימהות העדיפו להישאר עם ילדיהן בהפעלה במועדון כך שלמעגל הנשים הגיעו רק 8 פלסטיניות + רחל וגילי שהנחו וג'ולט שתרגמה, כך שהיה לנו מעגל חמוד ואינטימי והפלסטיניות שמחו לספר ולשמוע.

עשינו סיבוב היכרות קצר. כל אחת אמרה מה שמה ומה פרושו. השמות שלהן רבי משמעות וההסבר מעורר השראה: תקוה, תבונה, מהתכונות הטובות של האל, מגשר, נקי-זך, יופי, ועוד… וג'ולט, המתרגמת שהורידה משמה את שני היודים שישבו בין הל' לט', דבר ששינה את חייה. דובר על ההשפעה של השם על האישיות. 

לאחר מכן שחקנו- פיזרנו על הרצפה קלפים עם ציורים וכל אחת התבקשה לבחור ציור המשקף את הרגשתה לגבי יום הים שהיה או מחשבותיה בכלל, ולשתף אותנו, והנה הגיגים שנאמרו-

אדם מגלגל סלע גדול במעלה ההר- כולנו נתקלים במהלך החיים במצוקות ובעיות. הכדור מייצר את הקשיים. אך עלינו להמשיך ולהתאמץ כדי להשיג את מטרותינו ולצעוד לכיוון טוב.

חשבונית עם חרוזים- מזכיר לי את התקופה בה הורי חיו, הכל היה פשוט (היום משתמשים במחשב ולא בחשבונית). אני מתגעגעת לתקופה ההיא בה השפה הייתה פשוטה וההתנהגות טהורה. הלוואי ונחזור לחיות ככה.

נר דולק- דומה לאמא שנותנת מאורה לילדיה, משקיעה ומתאמצת שיהיה להם טוב, שיהיו להם אור ושמחה, והיא לאט לאט נשרפת…

אישה עפה בשמיים עם 6 כוכבים מעליה ו 4 מתחתיה- יש לי 6 בנות ו 4 בנים (יצא בול) ואני עפה לי בהנאה בניהם, מבסוטה.

מיילד, אישה ותינוק שזה עתה נולד- בעלי ואני סיימנו להביא ילדים. עכשיו תורם של ילדי ולי יהיו נכדים.

איש נותן מתנה לאישה- מזכיר לי את בעלי ואותי. אנחנו אוכלים ומבלים ונהנים ביחד והוא אכן מביא לי מתנות.

חבל חתוך, בכל קצה אוחזת יד- אני תמיד אוהבת להיות גשר בין שני צדדים. גם כשהחבל חתוך, למרות הנתק יש תמיד אפשרות לקשור ולחבר מחדש.

בלון מנופח ובלון בלי אויר- מזכיר לי את הגלגלים בהם השתמשנו היום, חלקם היו טובים ומחלק יצא לאט האוויר והיינו צריכים מידי פעם להוסיף אויר. כך גם בחיים, לפעמים לא הכל טוב וצריך להתאמץ ולתחזק. כך גם כשכוחות רעים כמו הממשלה פועלים נגד האמונה שלנו אנחנו מתאמצות לעשות שינוי.

בית גדול מורכב משני חצאים- נניח שבבית הגדול הזה גרות שתי משפחות, יהודית וערבית במקום לא ידוע, יש סיכוי שהן מסתדרות?

בתום סיבוב הקלפים כל אחת ספרה מה היא עושה בחיים-

רוב הנשים נמצאות בבית עם הילדים ולא יוצאות לעבוד בחוץ. לכולן חינוך הילדים חשוב ביותר והן מלאות תקווה שלילדיהן יהיו חיים טובים יותר משלהן. המלומדת  שבניהן אשר לה ששה ילדים נאלצה להפסיק את התואר באמצע (בגלל הילדים) והיא עוד חולמת על היום בו תסיים את התואר.

לסיום הקראנו להן את דף העמדה שלנו בו אנו מספרות על הארגון, ומדגישות את ההתנגדות שלנו לכיבוש ולמדיניות הממשלה. הן הקשיבו קשב רב והביעו תקווה שנפרסם את פועלינו בארץ ובעולם ונשפיע על אנשים רבים. כולן אמרו עד כמה הן כמהות לשלום, לחופש, להגיע לים בלי מחסומים ובלי צורך באישורים.

נפרדנו באווירה טובה, קשה לומר שבאופטימיות אך לפחות בידידות וקרבה.

רשמה- גילי צמחוני.

שי-לי עוזיאל צלם

ימי ים לילדים פלסטינים

"אלוהים מרחם על ילדי הגן
–   –    –    –    –     –   –
כדי שאושרם יגן עלינו
עכשיו ובימים האחרים
."
יהודה עמיחי

                                                                                                                                                                                        

הכול התחיל*, כשצביה  ארחה שתי משפחות פלסטיניות  וילדיהן במסיבת יום ההולדת של נכדתה שירה. לאחר המסיבה ביקש אבי אחת המשפחות לקחת את ילדיו לים. הם אף פעם לא ראו את הים אמר, ואצל צביה "נפל האסימון" . פתאום הבינה, שבגדה המערבית הכבושה, מרחק ק"מ ספורים מן הים, חיים ילדים, שמעולם לא ראו את הים, לא טבלו במימיו, לא "תפשו גלים" ולא בנו ארמונות בחול.

מתוך החול, הגלים והזמן התעצבה קבוצה של 4 נשים המרכזות את המלאכה (הר"מ), אליה הצטרפו נשים נוספות והמעגל מתרחב והולך.

מהמיניבוס שהכיל שתי משפחות גדלנו במהלך השנים לפרוייקט הכולל כ- 24 קבוצות בשנה, כאשר כל קבוצה מונה כ-54 ילדים ומלווים. ארגון זה מצריך שיתוף של מתנדבים רבים. כך אנו זוכות להכיר מדי שנה מתנדבים שמשתתפים איתנו ברעיון ובעשיה,  וכן תורמים נדיבים, אשר בעזרתם המבורכת אנו מביאות אל הים, ילדים בני 4 – 15, שזה להם המפגש הראשון עם הים.

הפרויקט קיבל תהודה בצד הפלסטיני, והבקשות לבילוי על החוף רבות מכדי שנוכל להיענות לכולן.

שמחתם של הילדים אל הים, אל הגלים ואל החול מרחיבה את הלב וכך גם הבילוי של אחר הצהרים עם הילדים והוריהם במועדון ראביטה ביפו שפתח אף הוא שעריו בפני האורחים מן הגדה. בשעות הצהרים משתתפים הילדים בהפעלות שונות כגון תיאטרון, יצירה, סיפור, ומשחקי חברה ואילו לאמהות נערכת פעילות מיוחדת במקביל.

בסוף היום יוצאת הקבוצה לשייט קצר מנמל יפו אל מול חוף תל אביב ולפנות ערב, כשהשמש יורדת  חוזרת הקבוצה לכפר, תמיד עם טעם של עוד.

במדור 'יום בים', תמצאו את סיפורו של כל יום, ובמדור 'תקשורת' תוכלו לקרוא כתבות שהתפרסמו בעיתונות, בארץ ובעולם, וכן סרטי וידיאו שצולמו על ידי מתנדבים בים. אלבומי תמונות של כל יום תוכלו למצוא ב'תמונות'.

אנו מזמינות את כולכם לחלוק בזכות זו שנפלה בחלקנו, ולהשתתף בחוויה נפלאה.

שלכם,

‫צביה שפירא‬
‫רחל אפק‬
‫עמירה איתיאל
ריקי שקד-טריינין
من البحر
minelbahar2007@gmail.com

* ב-2007 הגיעה קבוצה ראשונה ליום ים.