הג'הלין שליד אלעזריה

אנו זוכות לארח קבוצות מהג'הלין במשך כמה שנים. הן תמיד מלוות בנזירות המקסימות שעושות איתם עבודת קודש, וכן ברבנים (לזכויות אדם) שתמיד מביאים קבוצת מתנדבים צעירים מחו"ל. וכך גם השנה, זכינו להכיר קבוצת נשים וילדים שזו להם הפעם הראשונה בישראל ובים. מרוב התרגשות הם לבשו חג. נשים בשחור וזהב וילדות בשלל צבעים, בשיא המהירות השילו בגדם, רצו לים הלוך וחזור, עם חיוך שלא מש מפניהם. תוך רגעים כאילו היו שם תמיד מתפרקדים על הגלגל הצהוב, בהנאה מושלמת. גם הגלים באו לקראתם, וטוני היה מאושר כמוהם.

היום זרם לארוחת צהרים משובחת של טלב, אחריה מיד נסענו לתאטרון הסימטא שביפו העתיקה. מצלמות הסלפי תקתקו, ויפו התעשרה בפנים שמחים חדשים. צמד שחקנים מתיאטרון אל-מינה (הנמל) שעשע אותם בהצגה "עמו אוסמה"  סיפור הרפתקאות שיושב על ענן ומטפס על עצים ויש גם מכשפות וצרצרים (בערבית שוטפת) ושיתף אותם בחווית הבמה , אולי גם זה לראשונה בחייהם. גם כאן ההשתתפות שלהם היתה טבעית וזורמת... ומכאן במדרגות האבן היורדות לנמל, ירדנו ועלינו וירדנו עד הגיענו לספינה "כיף" של אייל. הנסיון להכנס לראש של ילד או אם שעברו את היום הזה נתקל במחסור במילים.... ואז בקשנו מאחמד הנהג לאפשר להם לגלות את הדשא בפארק הנפלא של יפו. ושוב נשאר לנו לדמיין את העיינים הנפערות מול הפארק הענק, הירוק שמתערבב עם גלי הים. צריך לנסוע לג'הלין ולהבין שזה סוג של חלום שרק מראה עיינים גדול ממנו.

תודה לכם כולכם שהייתם איתנו ביום הזה. על העזרה הרבה, וההזדהות המלאה. תודה מיוחדת לנאוה פולק על הסנדוויצ'ים המצויינים והרבים ; תודה גדולה לתאטרון אל-מינה שתרם באהבה ושמחה את ההצגה העליזה וכן לתאטרון הסימטא שתרם את האולם. זה באמת מחמם את הלב! ותודה לנעמי על סיכום היום שתקראו כאן למטה.

נשמח לתגובות, תמונות, וכל מה שבא,

רחל

בוקר חם, אחד באוגוסט 2016. אני מגיעה בשמונה וחצי לים לחכות לקבוצה של נשים וילדים מג'הלין שיגיעו. יש לי חששות, אני לא יודעת ערבית, ואני הרבה פחות פעילה ממרבית המתנדבים והמתנדבות במעגל. כנראה לא פחות שמאלנית מהם בדעותיי, אבל החיים והאילוצים משאירים אותי בדרך כלל מחוץ למעגל הזה. אבל היום אני כאן, נחושה למצות עד הסוף.

כשהאוטובוס מגיע, יש איזו מבוכה, איך לבטא את ההרגשה, איך להסביר כמה הם רצויים כאן בינינו, בתוך המדינה הזו שכל כך לא רוצה בהם. יש איזו אי הלימה בין הפנים והתלבושות היפות שיורדות מהאוטובוס ובין החול והים שתכף יכנסו אליהם. אני מקווה שהן ערוכות לזה.

הרגע שבו הילדים נכנסים למים. זה אחר מכל חוויה שאני זוכרת, השמחה שלהם, הראשוניות של החוויה. כאילו שאין דבר טבעי יותר ועם זאת מפתיע ומרגש יותר מזה. עם כל שפריץ, כל סנטימטר נוסף שנרטב. הפנים מלאות צחוק. החששות שלהם מתמעטים והביטחון גובר. והשטח מתמלא בצחוק וצעקות שמחה. החיוך נמתח לי על הפנים, בעיניים דמעות מעטות מתחת למשקפי השמש. אני לא יודעת ערבית, אז זו השפה היחידה שיש לי.

אחרי הילדים, הנערות, כמובן שאין לי דרך לדעת מה באמת הן חשבו, אבל התחושה היתה שהן חוות איזה חופש אחר. משהו משוחרר מהצורך להתנהג כמצופה, להסתתר מאחורי הלבוש הצנוע ולהיות רציניות ומכובדות. בהדרגה הן הרשו לעצמן להשיל חלק מהשכבות, להיראות פחות בוגרות ולצחוק ולהשתולל. בנות בגיל ההתבגרות, שלרגע יכלו לנוע על הציר של ילדה-אישה בחופשיות. ציר שאני רואה את הבנות שלי בבית, זזות עליו כל הזמן בטבעיות. איכשהו שם, אולי בגלל הבגדים והצניעות נראה פחות נינוח, היה נדמה כאילו הים ואולי גם היעדרם של הגברים אפשר אותו ונתן לו את המקום.

ואז מגיע תור האמהות והסבתות, היום חם, והן לבושות שכבות רבות, ולאט לאט מעיזות להירטב. הן חוששות אבל הים ממגנט. אני מתקרבת, לא יודעת מה להגיד, אז פשוט מציעה יד ותמיכה והן נענות. אני מוצאת את עצמי שותפה לחוויה שלהן. לשמחה שבגילוי ובהתגברות על החשש. העיקר החיוכים שלהן שהולכים וגדלים.

כמה זה פשוט, וכמה זה מורכב – נשים וילדים מפלסטין, 3 נזירות ורב עם צעירים מצפון אמריקה ונשים וגברים מישראל, כולם יחד - בתוך כמה מטרים רבועים של הים התיכון, בשמחה אנושית וטבעית. אני מקווה שלמרות מחסומי התרבות, השפה, הגיל, האמונה הלאום ומי יודע מה עוד – הצלחנו לגעת זו בזו, ולו רק לרגע.

נעמי מלכה – רמת השרון