רמאללה-ערורה

היו תחזיות קודרות לקראת היום הזה: גלים גבוהים, מדוזות... התחזיות התאמתו. גלים גבוהים ומדוזות.

אייל השייט הודיע יום מראש שלא יוכל לקחת אותם לשייט עקב הגלים הגבוהים.

ילדה מערורה חלתה וכל משפחתה (12) החליטה לא לצאת. וכך הגיעו 39 ילדים ומבוגרים מהכפר ערורה ומרמאללה בליווי מוניר.

בשונה מהרגיל היו בקבוצה ילדים בגילאי העשרה המאוחרים, עירונים, שראו כבר ים בחייהם.

אנחנו, למודי הפתעות וחידושים, לומדות לקבל את כל הבאים, בשמחה ואהבה.

ואכן, שעות הים הרבות עברו על הילדים בשמחה וששון. הם היו בים ככל שגופם הצורב הרשה להם ולאחר מכן עברו ל"משחק המדוזות" שהתנהל כמרוץ אחר המדוזה התורנית שנסחפת אל החוף. עליך להחזיק קערה או דלי ולנסות לשלות את המדוזה לפני שהגל הבא סוחף אותה למקום בלתי ידוע. וחוזר חלילה. איזה כיף של משחק. קבוצה אחרת של ילדים גלתה את ההנאה של לבנות בחול ובעזרת אסף הג'ונגלר והאקרו-בלאנס בנו וחוררו את החוף ביצירות מפוארות.

המבוגרות שבקבוצה מצאו זמן לשירה ועינתוזים לשמחת באי החוף. והמבוגרים, שישבו כל הבוקר בנחת על הכיסא, בלי שום כוונה להכנס לים אמרו שהפעם הם מסתכלים ובפעם הבאה אולי יכנסו...

חייבת לציין את הבוקר שהתחיל בברכות ברוסית ויידיש עם הרוחצים היומיים וממש עבר בנחת לכולנו.

בת ימית אחת גילתה אותנו והחליטה להצטרף אלינו. ברכות.

בהמשך הגענו לבית הספר מקיף יב' ביפו שנתרם לנו על ידי מנהל המקום לשבוע ימים. נהנינו מהחצר המקורה שרוח קלילה נשבה בה.

הפעילות של הפעם נעשתה על ידי מאור הקוסם הג'ונגלר המקסים, שבא עם שני חברים לעזרה. הוא הדגים והפעיל את הילדים בעזרת אביזרים שונים שיוצאים מתוך מזוודה גדולה ומאפשרים לבדוק את היכולות שלנו לשלוט וללהטט בהם. הוא, בן ברית של נמר משנה שעברה, עושים את הכל בהתנדבות ואהבה, ואפילו בשפה ערבית, ואין עליהם!!!! לעזרתם באו כמובן יוני ואסף שגם הם בעלי ידע בתחום ובתחומים אחרים. ומיד למדנו על התחומים האחרים. עברנו לדשא של המתנ"ס הערבי יהודי ושם התנסינו באקרו-בלאנס שכנראה עוד נשמע עליו. היה נפלא.

האמת, בשעה הזו, רובם כבר עייפים ומחפשים מקום לשבת. האוטובוס הביא אותם לנמל יפו (מינה=נמל) ושם לאורך החוף מצאנו את איציק, שהוא בעל סירת טיולים גדולה וחזקה יותר משל אייל. הגלים הגבוהים לא עושים עליה רושם, וכך העמיס את הקבוצה לשייט בחופי תל אביב. שורה מס' 2 בסיכום הזה מצאה פתרון יצירתי במיוחד.

נפרדנו מהם בנפנופי ידיים (כמו שמנפנים כשנפרדים מקרובי משפחה שנוסעים לחופים רחוקים) וחזרנו הביתה עייפות, צרובות ומרוצות.

אני מקווה שגם אתם.

הייתם מתנדבים נהדרים/רות ואנחנו מודות לכם מכל הלב, אחד אחד אחת אחת.

נשמח לראותכם שנית וגם לקרוא מחוויותיכם האישיות,

מע אלסלאמה

רחל